Téglába vésett emlékek
Magyar zsidó történetek és építészeti örökség Kínában
1.
A 19. század második felében az imperialista hatalmak megnyitották Kína kapuit. Sanghaj, az egyik legfontosabb kínai kikötőváros, a nemzetközi kereskedelem, a kultúrák találkozása és a modernizáció központjává vált. A két világháború közötti időszakban a város a világ különböző tájairól érkező vállalkozók, szakemberek és menekültek egyik legfontosabb találkozóhelye lett. Az itt letelepedett zsidók története nemcsak háborúk, forradalmak és üldöztetések története, hanem annak a rendkívüli alkalmazkodóképességnek a bizonyítéka is, amely új otthonokat, közösségeket és kulturális örökséget teremtett Kína legnemzetközibb városában.
A Sanghajba érkező európaiak közül sokan jelentős karriert futottak be, és aktívan részt vettek a város fejlődésében. Voltak, akik külkereskedelmi vállalkozást indítottak, voltak, akik üzletet nyitottak vagy műhelyt alapítottak, mások pedig szakmai tudásukkal találták meg helyüket a város gazdasági és kulturális életében.
A kiállítás Gonda Károly, Sömjén Rudolf és Komor Pál pályáján keresztül mutatja be a magyar zsidók jelenlétét a 20. századi Sanghajban. Az építész, a mérnök és a humanitárius közéleti szereplő különböző módon kapcsolódtak a városhoz, tevékenységük mégis ugyanannak a nemzetközi és sokszínű közegnek a lenyomata.
A Gyöngyösön született Gonda Károly (1889–1969) a modern sanghaji építészet legjelentősebb alakjai közé tartozik. Az 1920-as években a város egyik legkeresettebb tervezője lett, és meghatározó szerepet játszott Sanghaj modern arculatának kialakításában. Az általa tervezett áruházak, bankok, színházak és mozik a két világháború közötti Sanghaj modern városi életének jelképeivé váltak.
Tervezőirodájának egyik legfontosabb munkatársa volt Sömjén Rudolf (1892–1982) építőmérnök, aki 1923-tól közel egy évtizeden át dolgozott Gondával. Sömjén nem elsősorban tervezőként, hanem a korszerű szerkezeti és műszaki megoldások szakértőjeként járult hozzá Sanghaj modernizációjához. Sömjén 1934-ben hazatért Magyarországra, majd a palesztinai brit mandátum területén telepedett le, de munkájának legmaradandóbb emlékei ma is Sanghajban láthatók.
A modern város kialakulása azonban nem csupán az építészek és mérnökök munkájának eredménye volt. A város nemzetközi közösségének meghatározó alakjai közé tartozott Komor Pál (1886–1973) is, aki üzletemberként és közéleti szereplőként Sanghaj nemzetközi kolóniájának elismert tagjává vált. Nevét azonban elsősorban az európai zsidó menekültek megsegítésében vállalt szerepe őrizte meg, amely a második világháború idején emberek ezreinek jelentett reményt és támogatást.
A kiállítás címe – Téglába vésett emlékek – egyszerre utal az épített örökségre és az emberi sorsokra. Gonda Károly és Sömjén Rudolf munkái ma is láthatók Sanghaj belvárosában, Komor Pál öröksége pedig a város nemzetközi közösségének történetében él tovább. A három életút azt példázza, hogy hogyan válhat az épített környezet és az emberi helytállás egyaránt egy város történeti örökségének és a zsidóság kollektív emlékezetének részévé.
2.
Sanghaj nemzetközi városrészeiben a 19. század második felében megjelentek az első zsidó közösségek is. A Közel-Keletről, elsősorban Bagdadból érkező szefárd kereskedőcsaládok – köztük a világhírű Sassoonok és Kadoorie-k – a kereskedelem új lehetőségeit keresve telepedtek le a városban. Gazdasági sikereik révén jelentős szerepet játszottak Sanghaj modern arculatának kialakításában.
A 20. század elején újabb zsidó bevándorlók érkeztek, ezúttal Oroszországból. Ők már nem csupán a gazdasági lehetőségek miatt választották Kínát, hanem a forradalmakat, polgárháborút és pogromokat igyekeztek maguk mögött hagyni. Sanghaj számukra menedéket jelentett, ahol viszonylagos biztonságban új életet kezdhettek. Kereskedők, kézművesek, értelmiségiek, művészek és vállalkozók alkották közösségüket, amely rövid idő alatt a város egyik meghatározó társadalmi csoportjává vált.
Az 1930-as évek végétől Sanghaj új szerepet kapott a világtörténelemben. Miközben Európában egyre erősödött a náci üldöztetés, a legtöbb ország lezárta határait a zsidó menekültek előtt. A világon szinte egyedülálló módon Sanghaj nemzetközi városrésze továbbra is vízum nélkül fogadta az érkezőket. 1938 és 1941 között közel húszezer közép- és kelet-európai zsidó menekült érkezett ide Németországból, Ausztriából, Csehszlovákiából, Lengyelországból és Magyarországról.
A menekültek története szorosan összefonódott Komor Pál (1886–1973) nevével. Az első világháborút követően létrehozott Magyar Segélyalap (Hungarian Relief Fund) révén éveken át támogatta a Kínába került magyar hadifoglyokat, menekülteket és rászorulókat. Amikor 1938 után zsidó menekültek ezrei érkeztek Sanghajba, a korábban megszerzett tapasztalatokra építve meghatározó szerepet vállalt a Nemzetközi Bizottság (International Committee for the Organization of European Immigrants in China) megszervezésében.
A Komor-bizottságként ismert szervezet a lakhatástól és élelmezéstől kezdve az egészségügyi ellátáson át a hivatalos ügyintézésig számos területen nyújtott támogatást az érkezőknek. A Komor aláírásával hitelesített, „Komor-pass”-ként ismert igazolványok sokak számára a biztonság és az újrakezdés lehetőségét jelentették. A szervezet és személyesen Komor Pál tevékenysége révén a sanghaji menekültközösség mindennapi életének egyik legfontosabb támaszává vált.
A csendes-óceáni háború kitörése után a sanghaji zsidók helyzete fokozatosan romlott. A japán hatóságok 1943-ban kijelölt lakóövezetbe kényszerítették a hontalan menekülteket a város Hongkou (korabeli írásmóddal: Hongkew) negyedében. Az utókor ezt a területet sanghaji gettóként ismeri.
A kiállítás második része Komor Pál életét, tevékenységét és a Sanghajban menedéket találó európai zsidó menekültek történetét mutatja be. Sorsuk arra emlékeztet, hogy a befogadás, a felelősségvállalás és a gyakorlati segítségnyújtás nem elvont eszmék, hanem emberi életeket alakító tettek. Komor Pál öröksége ennek a cselekvő emberségnek maradandó példája.
Adler Nándor
2.
ADLER NÁNDOR (FERDINAND ADLER) (1903–1952)
Adler Nándor Kolozsváron született zsidó kereskedőcsaládban. Kivételes zenei tehetsége már fiatalon megmutatkozott: Budapesten és Bécsben tanult, majd rövid idő alatt a bécsi zenei élet elismert hegedűművészévé vált. Felesége, Gertrud Dörfel katolikus családból származott; házasságkötésük előtt Adler megkeresztelkedett, és művészként a Ferdinand Adler nevet használta. A náci faji törvények azonban, zsidó származása miatt, továbbra is üldözöttnek tekintették.
Ausztria náci Németországhoz csatolását követően megfosztották hivatásától, 1938 novemberében letartóztatták, majd a dachaui koncentrációs táborba deportálták. Felesége közbenjárására néhány hónappal később szabadult, és 1939-ben (sok ezer európai zsidóhoz hasonlóan) Sanghajba menekült. A kínai metropolisz akkor a világ egyik utolsó olyan kikötője volt, ahová a menekülők vízum nélkül is eljuthattak.
Sanghajban Adler új életet kezdett. Rövid idő alatt a város zenei életének meghatározó alakjává vált: szólistaként, kamarazenészként és 1941-től a Sanghaji Városi Zenekar koncertmestereként lépett fel. Rendszeresen szerepelt a sanghaji magyar közösség rendezvényein, koncertjein magyar szerzők (köztük Bartók Béla) műveit is bemutatta, így a magyar zenei kultúra egyik legfontosabb képviselőjévé vált a Távol-Keleten. 1945-ben Hudec László, Magyarország sanghaji tiszteletbeli konzulja külön levélben mondott köszönetet Adlernek azért, hogy koncertjeivel és Bartók műveinek megszólaltatásával öregbítette a magyar zenei kultúra hírnevét Sanghajban.
A japán megszállás idején a legtöbb európai zsidó menekültet a hongkou-i gettóba kényszerítették. Adler kivételes művészi tekintélyének köszönhetően mentesült a kötelező beköltözés alól, de továbbra is rendszeresen fellépett a gettóban élő közösség előtt. A korabeli zsidó sajtó a város kiemelkedő hegedűművészeként méltatta.
Nemcsak előadóként, hanem tanárként is maradandó örökséget hagyott maga után. A Sanghaji Nemzeti Konzervatóriumban, később Nankingban, valamint hétvégenként egy Changzhou-i árvaházban tanított hegedülni kínai gyermekeket. Tanítványai közül többen a kínai klasszikus zenei élet meghatározó alakjaivá váltak, köztük Sheng Mingliang, aki egész életében hálával emlékezett magyar mesterére. Leszármazottai ma is őrzik emlékét. Adler életútja jól példázza, hogy a Sanghajba menekült európai zsidó művészek nem csupán menedéket találtak a városban: tudásukkal, művészetükkel és oktatói munkájukkal maradandó nyomot hagytak Kína kulturális életében is.
1947-ben családjával visszatért Bécsbe, ahol az Állami Operaház zenekarának koncertmestere lett. 1952-ben, mindössze 49 évesen, egy próba közben érte a halál.
Születésének 120. évfordulóján, 2023-ban Sanghajban emlékkoncerttel tisztelegtek előtte, a Sanghaji Szimfonikus Zenekar koncertterme előtti Művészek Falán pedig emléktábla őrzi emlékét.
Adler Nándor története egyszerre szól üldöztetésről, túlélésről és kulturális hidak építéséről. Művészetével maradandó kapcsolatot teremtett a magyar, a zsidó és a kínai kultúra között. Öröksége ma már nemcsak a magyar és a zsidó történeti emlékezet, hanem a kínai kulturális emlékezet része is.
3. A Conte Verde nevű hajó Trieszt kikötőjében – Forrás: USHMM
4. Sheng Mingliang fiatalkori fotója hegedűvel – Forrás: Feng Shang
5. Sanghaji előadások hirdetései, pl. Marica grófnő – Forrás: Klomfar
6. Adler Ferdinánd a kerékpárjával Sanghajban – Forrás: Christina Adler
7. A gettó alaprajza a North China Daily News 1943. február 18-i számában – Forrás: USHMM
8. Sanghaj térképe, 1941 (angol nyelvű eredeti) – Forrás: Filmarchiv
9. Ferdinánd és Gertrude (Trude) Dörfel esküvői fotója. Bad Ischl, 1932. szeptember 14. – Forrás: Jewish Museum Vienna
10. Adler Ferdinánd portréja hegedűvel, 1923 előtt, Kolozsvár – Forrás: Jewish Museum Vienna
11. Gettótábla – Forrás: Matzdorff
12. Sheng Mingliang - Forrás: Feng Shang
13. Csangcsou (Changzhou), Adler Ferdinánd a tanítványaival – Forrás: Feng Shang
14. Adler Nándor Christina-val – Forrás: Christina Adler
15. Csoportkép, a hátoldalán golyóstollal írt felirattal – Forrás: Jewish Museum Vienna
16. Adler Ferdinánd a tanítványaival Nankingban - Forrás: Feng Shang
17. Csangcsou (Changzhou) gyermekotthon – Forrás: Feng Shang
18. Sheng Mingliang „Adler-fogással” (valószínűleg egy specifikus hegedűtechnika vagy kéztartás Adler Ferdinánd után) – Forrás: Feng Shang
19. Újságcikk hegedűvel- Forrás: Rosdy Film
20. Fotó a „Marine Lynx” nevű hajóról, visszaút Sanghajból Olaszországba, 1947 augusztusában – Forrás: Jewish Museum Vienna
21. Christina Adler a farsangon „kínai lánynak” öltözve – Forrás: Christina Adler
22. 1943 – Forrás: Feng Shang
23. Az Adler család Sanghajban, Christina megérinti a hegedűt – Forrás: Christina Adler
24. Az utolsó családi fotó, 1951 karácsonyán – Forrás: Christina Adler
25. Adler Ferdinánd és Trude a kisbaba Christinával és lakótársukkal, Ernst Krasso énekessel a sanghaji lakásuk erkélyén, 1946 júniusában – Forrás: Christina Adler
26. Munkaszerződés a sanghaji National Conservatory of Music és Ferdinand Adler között, 1942. június 1-jétől 1943. január 31-ig – Forrás: Jewish Museum Vienna
27. Sanghaj Bund (folyóparti sétány) – Forrás: Jewish Museum Vienna
Bank of East Asia
28.
BANK OF EAST ASIA, SANGHAJ, 1926
ÉPÍTÉSZ: GONDA KÁROLY
Az épület tervezésében közreműködött Sömjén Rudolf.
Az 1920-as években Sanghaj pénzügyi negyede soha nem látott ütemben fejlődött. Ebben a korszakban, 1926-ban épült fel a Bund egyik meghatározó új banképülete, a Kelet-Ázsia Bank székháza, Gonda Károly tervei alapján. A helyi sajtó már a megnyitás idején hangsúlyozta, mennyire újszerűnek számított az épület: a tiszta, függőleges tagolás, a homlokzat és a belső tér harmonikus összhangja új eleganciát és funkcionalitást hozott a város pénzügyi életébe.
A homlokzat klasszikus és modern elemeket ötvöz: az antik építészetet idéző lábazat, a keskeny sarokablakok és az art deco toronyrész egyszerre keltik a stabilitás és a könnyedség benyomását. Az ablakok és a díszítőelemek szabályos ritmusban váltakoznak, letisztult, geometrikus architektúrát alkotva.
Belül a bankcsarnok a kor modern térélményének kiváló példája volt: az oszlop nélküli, tágas tér és a nagy üvegfelületek erősítették a nyitottság érzetét. A fekete-szürke márványpultok és padlóburkolatok grafikus mintái kontrasztot alkottak a világos belső felületekkel, miközben a dekoráció nem vonta el a figyelmet a tér funkcionális rendjéről. A főkapu art deco motívumai a belsőben is visszaköszönnek: kovácsoltvas lépcsőházrészletek, finom famunkák és üvegezett ajtók formájában.
Az épület tetején kialakított pergolák a korszak modern építészeti szemléletét tükrözik: a tető felületét nem csupán technikai funkciójú záróelemnek tekintették, hanem részben nyitott, levegős, árnyékolt térként hasznosították.
Az épület nemcsak stílusában előzte meg korát: a belső térszervezést a modern banki működés igényeihez igazították. Az átlátható közlekedés, az áttekinthető ügyfélzónák és az elegáns, mégis emberléptékű környezet mind azt szolgálták, hogy a modern épület egyszerre legyen praktikus és esztétikus is.
A Kelet-Ázsia Bank épülete ma is a Bund meghatározó eleme. 1999-ben műemléki védettséget kapott, a homlokzaton elhelyezett emléktáblán Gonda Károly neve szerepel, elismerve a magyar építész hozzájárulását Sanghaj városképéhez. A gondos restaurálás után 2018-ban nyílt újra. Ma a Sanghaji és Hongkongi Banktörténeti Múzeumnak ad otthont, továbbra is a pénzügyi kultúra és az építészeti örökség találkozási pontjaként.
29. Bank of East Asia Homlokzat (C.H.Gonda) @Balogh Attila
30. Bank of East Asia körfolyosó (C.H.Gonda) @Nicky Almasy
31. Bank of East Asia illusztráció (C.H.Gonda) @“Shanghai Sunday Times”, February ‘1925
32. Bank of East Asia főbejárat (C.H.Gonda) @Nicky Almasy
33. Bank of East Asia terrazzo minta (C.H.Gonda) @H. Martin
34. Bank of East Asia belső nézet (C.H.Gonda) @Nicky Almasy
35. Bank of East Asia kivilágított oldalnézete (C.H.Gonda) @Nicky Almasy
Gonda Károly
36.
GONDA KÁROLY
(Charles Henry Gonda, 1889–1969)
A modern sanghaji építészet egyik meghatározó alakja, Goldstein Karol néven született 1889-ben Gyöngyösön, zsidó családban. A századforduló névmagyarosítási hulláma során 1902-ben a család a Gonda nevet vette fel. Édesapja korai halála után édesanyjával és testvérével Bécsbe költözött, ahol Károly reáliskolába járt, majd 1908–1914 között a Bécsi Műszaki Főiskolán tanult építőmérnöknek. Párizsi és londoni építészeti tapasztalatai meghatározó szerepet játszottak későbbi modernista szemléletében.
Az első világháború kitörésekor besorozták katonának; 1917-ben hadifogságba esett, és a Vlagyivosztok melletti Nikolszk-Usszurijszk szibériai hadifogolytáborba került. Itt tanult meg oroszul és ismerte meg későbbi feleségét, Jevdokija Nyikolajevna Dmitrijevát, akinek fiait, George és Vladimir Fedoroffot angolul tanította. A magánórákból szerelem lett, 1919-ben házasságot kötöttek. Gonda a fiúkat örökbe fogadta; közös gyermekük nem született.
A polgárháború zűrzavara elől 1920-ban Kínába menekültek és Sanghajban telepedtek le. Gonda a Probst, Hanbury & Co. építészirodában kezdett dolgozni, ahol gyorsan szakmai sikereket ért el. Sanghaj társadalmi és üzleti elitjéhez is kapcsolódott, köztük Sir Victor Sassoonhoz, a bagdadi zsidó származású üzletemberhez és a város egyik legjelentősebb ingatlanfejlesztőjéhez. Barátságukat közös szenvedélyük, a lovassport is erősítette.
1922-ben C. H. Gonda néven önálló építészirodát alapított Sanghajban. Az iroda rövid idő alatt a város egyik jelentős modern építészeti műhelyévé vált. 1928-ban, a saját tervezésű Shahmoon (Capitol) Buildingbe költözve Emil Busch német építésszel társult, és irodája ettől kezdve Gonda & Busch néven működött. 1923-tól a szintén magyar zsidó származású Sömjén Rudolf volt a vezető segédépítésze. A Gonda iroda a távol-keleti modern építészet számos jelentős alkotását tervezte, köztük a Sun Sun üzletházat, a Kelet-Ázsia Bank székházát és a Shahmoon (Capitol) Buildinget. Gonda stílusát a letisztult geometria, a modern technológiai formavilág és különösen a filmszínházak, a modern városi kultúra új közösségi terei iránti érdeklődés határozta meg: az általa tervezett épületek több, mint fele filmszínház volt.
Gonda aktív tagja volt a sanghaji szabadkőműves közösségnek, művészetkedvelőként rendszeresen állított ki festményeket, és támogatta a zsidó jótékonysági szervezetek munkáját. 1928-ban Gonda az Amoy (Xiamen) Egyetem tiszteletbeli építésze címet kapta. A második kínai–japán háború és a japán megszállás idején is Sanghajban maradt, majd 1949-ben feleségével az Egyesült Államokba emigrált. San Franciscóban, majd később Lakewoodban élt, ahol elsősorban festészettel foglalkozott. Jevdokija 1968-ban, Gonda Károly 1969-ben hunyt el.
Élete egy közép-európai zsidó polgárcsaládból induló építész rendkívüli története. A modern Sanghaj arculatát formáló épületei az európai art deco és modernizmus kiemelkedő alkotásai, amelyek az európai modern építészet és a sanghaji városi környezet sajátos találkozását tükrözik. Ma is meghatározó elemei Sanghaj történeti városképének.
37.
Gonda autója
A sanghaji években Gonda életformája is tükrözte szakmai sikerét. A Dixwell úti szerény kezdetek után a Ferry úton álló koloniál villa garázsában már egy sötétzöld Packard állt, a korszak egyik legelőkelőbb amerikai luxusautója. Ez a márka a sanghaji nemzetközi elit státuszszimbóluma volt és jól jelzi, hogy Gonda Károly a harmincas évekre a város megbecsült, tehetős építészévé vált.
A tágas, hosszú tengelytávú, erős motorral felszerelt és elegáns karosszériájú Packard nemcsak kényelmet, hanem rangot is jelentett. Ezek az autók a modern Sanghaj nemzetközi elitjének életszínvonalát testesítették meg. Gonda számára a Packard nem csupán státuszszimbólum volt, hanem a technikai haladás iránti rajongásának természetes kifejeződése: ugyanannak a modern szemléletnek a része, amely épületeiben is megjelenik.
38. C.H. Gonda portré — Bob Fedoroff
39. C.H. Gonda, a New York Central Parkban, ‘1949 — Bob Fedoroff
40. Gonda and Luna Park cikk — “The China Press” (1931) / Peter Varga
41. North China Desk Hong List, 1929’ — ”North China Daily News and Herald” / Peter Varga
North China Desk Hong List, 1922’ — ”North China Daily News and Herald” / Peter Varga
42. C.H. Gonda, a New York Central Parkban, ‘1949 — Bob Fedoroff
43. Shanghai Volunteer Corps, ‘1922/1923, George balról az első, Vladimir a második — Bob Fedoroff
44. C.H. Gonda, New Yorkban, ‘1964 — Bob Fedoroff
45. Groendyke Packard autó — Shanghai Archives (Sanghaji Levéltár)
46. Gonda Károly és Jevdokija Gonda, ‘1950 — Bob Fedoroff
47. Roxy Filmszínház utcanézete (C.H.Gonda) — Pastvu
48. Jevdokija Gonda, ‘1923 — Bob Fedoroff
49. Vlagyimir és George kadétok a Sanghaji Önkéntes Hadtestben, ‘1922 — Bob Fedoroff
50. C.H. Gonda Hangcsouban — Bob Fedoroff
51. Gonda illusztrációja a Kommunikációs Bankról — Katya Knyazeva
52. Cikk 2 színházról ami Gonda újított fel — “Shanghai Times” (1941. december) / Peter Varga
53. Luna Park újságban — “Le Journal de Shanghai” (1931)
54. C.H. Gonda Quebec-ben — Bob Fedoroff
55. Gonda az irodájában 1925/1926 — Bob Fedoroff
56. C.H. Gonda aláírása — Magyar Nemzeti Levéltár
57. Gonda: fogadás, amelyen V. Niskafien, Finnország főkonzulja volt a díszvendég, a French Club által rendezett eseményen — “The China Press” (1939. március)
58. Gonda Károly a sanghaji irodájában, 1925. (részlet) — Bob Fedoroff
59. “Gonda újfajta széket készít színházaknak” — “The China Press” (1931. szeptember) / Peter Varga
60. C.H. Gonda névjegykártyája — Magyar Nemzeti Levéltár
61. Holland konzulátusi regisztrációs lista, ‘ 1939-1940 ’ — Magyar Nemzeti Levéltár
62. C.H. Gonda konzulátusi regisztráció, ‘1939 — Magyar Nemzeti Levéltár
63. Victoria Filmszínház, Tiencsin, ‘1935 — Katya Knyazeva
64. Whiteaway, Laidlaw & Co. Áruház előtt katonák vonulnak — Katya Knyazeva
65. Gonda Károly születési anyakönyvi kivonata — Heves Vármegyei Levéltár
66. Gonda Károly a sanghaji irodájában, 1925. — Bob Fedoroff
67. Illusztráció: „Sanghaji zsidó közösség kertvárost tervez Erec Jiszráél számára", Gonda Károly rajza a tervezett zsinagógáról, valamint Charles H. Gonda portréja („Egy feltörekvő építész" című cikkben). Forrás: Israel's Messenger, 1924. szeptember 26.)
Gonda Károly 1924-ben publikálta az Israel's Messenger című sanghaji lapban a „Garden City for Eretz Yisrael" koncepcióját. Ez az írás is bizonyítja, hogy Gonda a modern építészetet a zsidó közösségépítés és jövőképteremtés gondolatával kötötte össze.
Capitol
68.
CAPITOL (SHAHMOON) IRODAHÁZ
SANGHAJ, 1926-1928
ÉPÍTÉSZ: GONDA KÁROLY
Az épület tervezésében közreműködött Sömjén Rudolf.
1926 és 1928 között, a modernizálódó Sanghaj új városi tengelyén emelkedett ki a Capitol Filmszínház és Irodaház. A saroktornyos, íves tömegű épület gyorsan a környék egyik legmeghatározóbb látványosságává vált. A megbízó, Solomon Elia Shahmoon és a tervező, Gonda Károly együttműködésének eredménye egy olyan épület lett, amelyet a korabeli újságírók és építészek a modern sanghaji építészet kiemelkedő alkotásaként méltatták. A homlokzat íve finoman követte az utca kanyarulatát, a saroktorony pedig elegáns, könnyen felismerhető karaktert adott az épületnek.
A földszinten megnyíló Capitol Filmszínház már átadásakor a város egyik legkorszerűbb kulturális helyszínének számított. Mintegy ezer férőhelyes, oszlop nélküli nézőtere a felette húzódó öt emelet ellenére is tágas maradt. A központi fűtés, a modern szellőző- és hűtőrendszer, a diszkrét borostyánszínű világítás és az előcsarnok kupolája alatt függő kristálycsillár együtt biztosították a kényelmet és a letisztult eleganciát. A kupola díszítése és a huszonkét életnagyságú szobor Koppány György díszítőszobrász munkája volt, és meghatározta a filmszínház különleges atmoszféráját. A színpadi művészeteket idéző domborművei és finom art deco motívumai tovább erősítették ezt a hatást.
A színház fölötti öt szinten irodák és luxuslakások kaptak helyet, köztük Gonda saját irodája, a „Gonda & Busch”, ahol Sömjén Rudolf is dolgozott. A ház technikai felszereltsége a korszakban egészen egyedülálló volt: tűzbiztos vasbeton tetőtér a filmtekercsek biztonságos tárolására, Otis-liftek, biztonsági világítással ellátott vészkijárat, valamint artézi kúttal táplált esőztető rendszer garantálta a biztonságot. Nem véletlen, hogy több nagy amerikai filmgyár (köztük a Fox Films Corporation és a Paramount) is itt rendezte be sanghaji irodáját.
Az évtizedek során az épület több átalakításon ment keresztül, mégis megőrizte eredeti karakterét. A dekoratív domborművek, a beton lépcsőházak és a kovácsoltvas erkélyrácsok ma is emlékeztetnek arra a korszakra, amikor Sanghaj modern várossá formálódott. A Capitol egyike volt azoknak az épületeknek, amelyek ezt az erőt és előre tekintést megtestesítették. Nem csupán mozi, iroda- és lakóház volt, hanem Sanghaj egyik korai ikonja lett.
69. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház homlokzata (C.H.Gonda) - Balogh Attila
70. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház főbejárata (C.H.Gonda) - Dr. Giora Sömjén
71. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház régi kép (C.H.Gonda) - @"Shanghai of To-day. A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the ‚Model Settlement’", (1930)
72. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház épülete újságban
(C.H.Gonda) - @“Shanghai Sunday Times”, December ‘1926 @Peter Varga
73. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház lépcsőzetének mintázata (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
74. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház alaprajza (C.H.Gonda) - Dr. Giora Sömjén
75. Capitol (Shahmoon) irodaház és filmszínház szoborkép, Koppány György alkotása (C.H.Gonda) - Dr. Giora Sömjén
Sömjén Rudolf
76.
SÖMJÉN RUDOLF (1892-1982)
Schlesinger Rudolf 1892-ben született Bécsben, vallásos zsidó polgári családban. Hatéves korában a család Budapestre költözött, és Sömjénre magyarosították a nevet. Gyermekkorától kezdve jelentős művészi és műszaki érdeklődést mutatott: hegedülni tanult, sokat olvasott, rajzolt. Felsőfokú tanulmányait a Budapesti Magyar Királyi Állami Felső Építő Ipariskolában végezte, ahol építészmérnöki diplomát szerzett. Élete során később esti tanfolyamokon fejlesztette festőművészi készségeit.
Az első világháborúban önkéntes tisztként egy évig harcolt Galíciában, érdemeit Vaskereszt kitüntetéssel ismerték el. Hadifogságba esett, és a rjazanyi Kaszimov, majd a szibériai Berezovka és Trojickaja hadifogolytáborokba került, ahol csaknem három évet töltött. Tisztként nem végeztettek vele rabmunkát, így volt ideje megtanulni jól oroszul, és az orosz klasszikus irodalom fontos lelki kapaszkodót jelentett számára. Szabadulása után Mongóliába került, ahol lenyűgöző rajzokat készített.
Építészi pályája Mandzsúriában, Harbinban kezdődött. 1921-ben Shenyang és Tianjin érintésével érkezett Sanghajba. 1923-tól Gonda Károly magyar zsidó építész irodájában segédépítészként, majd vezető munkatársként dolgozott. A rendkívüli tehetségű fiatal építész számos, ma is álló ikonikus, modern és art deco sanghaji épület megszületésében játszott meghatározó szerepet, többek között a Cathay filmszínház, a Whiteaway Laidlaw áruház, a Cosmopolitan épület és színház, a Sun Sun áruház, a régi Grand Theatre, a Luna Park (agárversenypálya) és a Sanghaji Zsidó Iskola tervezésében. Művészi látásmódja és építészeti érzékenysége jelentősen formálta az épületek egyedi stílusát és karakterét.
1932-ben a Leonard, Veysseyre & Kruze építészirodában folytatta pályafutását. E korszakának maradandó lenyomatát kifinomult belsőépítészeti tervek és bámulatos perspektívák őrzik. Ebben az időszakban készítette többek között a Chung Wai Bank elegáns belső tereinek terveit. Sanghajban nagypolgári életet élt, magyarul, németül, angolul és oroszul tökéletesen beszélt. Festett, fényképezett, a klasszikus koncerteket pedig élvezettel látogatta.
1934-ben visszatért családjához Európába. Feleségül vette Bodor Magdát, a kiemelkedően tehetséges hegedűművésznőt. A növekvő antiszemitizmus miatt feleségével kivándoroltak a brit mandátum alatt álló Palesztinába. Sömjén először az Iraq Petroleum Company-nél, majd a brit katonai parancsnokság műszaki osztályán dolgozott Jeruzsálemben. Magda hegedűtanárnőként folytatta pályáját. 1939-ben megszületett fiuk, Giora Sömjén. Rudolf később Haifán, a Technion urbanisztikai intézetében kutatott és építészirodákban is dolgozott.
Azután, hogy Giora leérettségizett és a sorkatonai szolgálatot követően Svájcba ment tanulni, a szülők Párizsba, majd Hollandiába költöztek. Itt Sömjén tervezőként nyolc éven át több építészirodának is tagja volt, Magda pedig hollandiai filharmonikus zenekarokban játszott brácsásként. 1971-ben Giora a Weizmann Intézetben folytatta doktoranduszi tanulmányait, így a szülők is visszatértek Izraelbe. Sömjén Rudolf Rehovot város esztétikai szakértője lett. 84 éves koráig hivatásának élt. Élete utolsó éveiben ismét intenzíven festett. 1982-ben, 90 éves korában elhunyt.
Sömjén vallásos ember volt. Békeszerető egyéniségét életében többször is próbára tették a háborúk.
77. Háttér
78. Sömjén Rudolf 1960 - Dr. Giora Sömjén
79. Sömjén Rudolf - Dr. Giora Sömjén
80. Ritz Filmszínház (Sömjén Rudolf rajza) - Dr. Giora Sömjén
81. Sömjén Rudolf 1931- Dr. Giora Sömjén
82. Sömjén Rudolf akril festménye- Dr. Giora Sömjén
83. Sömjén Rudolf és felesége- Dr. Giora Sömjén
84. Katonatisztek- Dr. Giora Sömjén
85. Hadnagy - Sömjén Rudolf - Dr. Giora Sömjén
86. Sömjén Rudolf lóháton - Dr. Giora Sömjén
87. Teaház (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
88. Szobrok kínai templomban (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
89. Képeslap a kazimovi hadifogolytáborba Sömjén Rudolfnak - Dr. Giora Sömjén
90. Vacsorameghívó-boríték - Dr. Giora Sömjén
91. Vöröskereszt hadifogolytábori levelezőlapok - Dr. Giora Sömjén
92. Sömjén Rudolf családja, ‘1935 - Dr. Giora Sömjén
93. Vacsorameghívó - Dr. Giora Sömjén
94. Sömjén Rudolf jogosítványa - Dr. Giora Sömjén
95. Sömjén Rudolf autója - Dr. Giora Sömjén
96. Sömjén Rudolf jogosítványának borítója - Dr. Giora Sömjén
97. Sanghaji Custom House (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
98. Kínai férfi portréja (Sömjén Rudolf rajza) - Dr. Giora Sömjén
99. Kínai leány (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
100. Kínai anya gyermekével (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
101. Kínai munkás (Sömjén Rudolf fotója) - Dr. Giora Sömjén
Komor Pál tablók
102.
A tablók Komor Pál életét unokája, Valerie Komor családi dokumentumokra, levelekre és személyes emlékekre épülő elbeszélésén keresztül mutatják be. Az alábbi változat a legfontosabb történeti és emberi összefüggéseket őrzi meg.
Komor Pál és a menekültek segítése
Komor Pál (1886–1973) Budapesten született, de gyermekkorától Sanghajban élt. Magyar üzletemberként, tiszteletbeli konzulként és humanitárius szervezőként 1938-tól meghatározó szerepet vállalt a náci üldöztetés elől Sanghajba érkező közép- és kelet-európai zsidó menekültek megsegítésében.
103.
A család és a Kuhn & Komor vállalkozás
A Komor család a 19. század végén telepedett le a Távol-Keleten. Komor Izidor és Siegfried az Artúr Kuhnnal alapított Kuhn & Komor cég keretében kínai és kelet-ázsiai műtárgyakkal kereskedett. A vállalkozás több ázsiai városban is működött, és fontos közvetítő szerepet töltött be Ázsia és Európa között. Pál 1898-ban érkezett családjával Sanghajba.
104.
Konzuli és közösségi szerepvállalás
Komor Pál 1917-től a holland konzulátussal együttműködve segítette a Sanghajban élő magyarokat, később pedig a magyar közösség tiszteletbeli konzuli képviselőjeként működött. Diplomáciai tapasztalata, nyelvtudása, valamint kiterjedt üzleti és társadalmi kapcsolatai később alapvető fontosságúvá váltak a menekültek támogatásában.
A Komor-bizottság
Az 1938-ban létrejött Nemzetközi Bizottság (közismert nevén a Komor-bizottság) a Sanghajba érkező európai menekültek egyik legfontosabb segélyszervezete volt. Működését jelentős részben Sir Victor Sassoon támogatása tette lehetővé. A szervezet élelmet, lakhatást, egészségügyi ellátást, gyermekgondozást és munkalehetőséget biztosított. Komor menekülteket is alkalmazott a bizottságban, miközben saját munkájáért nem fogadott el fizetést. A szervezet jelmondata: „Hit, remény és munka” volt.
105.
A Komor-igazolványok
Komor Pál egyik legfontosabb kezdeményezése a menekültek számára kiállított személyazonosító okmányok rendszere volt. Az általa aláírt, később „Komor-passként” ismert dokumentumokat mind a kínai, mind a japán hatóságok elfogadták. 1941-re több mint tizenötezer ilyen igazolvány készülhetett. Az okmányok megkönnyítették a hivatalos ügyintézést és a munkavállalást, a háború után pedig sokak számára Sanghaj elhagyását is lehetővé tették.
Gyermekek és személyes segítségnyújtás
Komor különös figyelmet fordított a menekült gyermekekre. Rendszeresen látogatta a bizottság óvodáját, ahol „Pali bácsiként” ismerték. Személyesen is támogatott beteg és rászoruló fiatalokat. Írásaiban ugyanakkor élesen bírálta azok közönyét, akik lehetőségeik ellenére sem segítettek a nélkülözőkön.
106.
Család, otthon és munka
Komor Pál 1915-ben feleségül vette Adèle Rogalskyt, s két fiuk született. Sanghaji otthonukat barátja, Hudec László, a magyar sztárépítész tervezte; az épület ma is áll. Komor kereskedelemmel, tea- és szőrmeáru-szakértőként, majd saját importvállalkozásával foglalkozott, de életének legfontosabb részévé közösségi és humanitárius munkája vált.
Háború, internálás és veszteségek
Komor életét mindkét világháború súlyosan érintette. 1919-ben a britek ellenséges állampolgárként kitoloncolták Sanghajból. 1942. január 27-én a japán hatóságok letartóztatták, internálták, bántalmazták és kihallgatták, mert a szövetségesek kémjének vélték. 1942. március 2-án szabadult, de megtiltották számára, hogy folytassa munkáját a bizottságban. A magyarországi holokauszt során családjának több tagját is elveszítette.
107.
Napló és személyes tanúságtétel
Komor 1942 és 1944 között vezetett naplója személyes képet ad a háborús Sanghajról, mindennapi életéről, félelmeiről és reményeiről. Angolul, németül és magyarul írt, figyelemmel kísérte az európai és kínai eseményeket, és megörökítette fokozódó testi-lelki kimerültségét is.
Távozás és örökség
Komor Pál és felesége 1948-ban elhagyta Sanghajt, hogy Kaliforniában élő fiaikhoz csatlakozzanak. Ötvenegy év után kellett búcsút vennie otthonától, barátaitól és élete addigi színterétől. Anyagi javainak nagy részét hátrahagyta, de maradandó humanitárius örökséget hagyott maga után. Tevékenysége ma is a felelősségvállalás, a gyakorlati segítségnyújtás és az emberi helytállás kiemelkedő példája.
Hudec László
108. Hudec László Ede - Alvin Hudec
109. A Grand Theatre homlokzata - Balogh Attila
110. KUHN & KOMOR régiségbolt - Pastvu/Pastvu
111. Komor Pál, 1904 - Pastvu/Pastvu
112. Magyar Egyesület - “North China Daily News and Herald”- Peter Varga
113. Szöveg
Két magyar építész Sanghajban
A két világháború közötti Sanghajban két jelentős magyar építésziroda működött: Hudec Lászlóé és Gonda Károlyé. Megrendelőik köre és építészeti szemléletük különbözött. Hudec lakóházaktól és templomoktól a nagy középületekig számos műfajban alkotott, stílusa a historizáló formáktól az art decón át a modernizmusig fejlődött. Gonda főként bankok, áruházak, szállodák és filmszínházak tervezőjeként vált ismertté merész, „ultramodern” építészetével.
Munkásságuk a lóversenypálya melletti várostömbben találkozott. Gonda és Emil Busch 1928-ban a Carlton Ballroom átépítésével hozta létre az első Grand Theatre-t, majd a Grand Realty Co. számára ugyanide egy 21 emeletes szállodát is tervezett. A társaság pénzügyi nehézségei miatt a terv nem valósult meg, a telket pedig 1931-ben eladták. A környék új jelképeit végül Hudec tervezte meg: az 1933-ban megnyílt új Grand Theatre-t, majd a közvetlen közelében álló Park Hotelt.
Hudec és Komor
Hudec 1918-ban, szibériai hadifogságából megszökve érkezett Sanghajba. Komor Izidor és fia, Pál ekkor már pénzzel, ügyintézéssel és szállással segítette az Oroszországból Kína felé menekülő osztrák–magyar hadifoglyokat; Hudec is a Komor család albérlőjeként kezdte sanghaji életét. Komor Pállal kezdetben szoros barátság kötötte össze: együtt hallgattak klasszikus zenét, később pedig Hudec tervezte meg Komor Amherst Avenue-i otthonát. Kapcsolatuk idővel politikai és identitásbeli nézetkülönbségek miatt megromlott.
Hudec később Komor után a Magyar Egyesület elnöke lett. Komor konzuli jellegű feladatokat látott el, hivatalos kinevezést azonban nem kapott; Hudecet 1942-ben magyar királyi tiszteletbeli konzullá nevezték ki, akkreditációjára 1943-ban került sor. Hudec maga nem volt zsidó, de zsidó munkatársai érdekében is közbenjárt. Titkárnője, Dávid Sarolta fennmaradt levelei tanúsítják, hogy Hudec a ránehezedő nyomás ellenére is támogatta őt, és segítséget nyújtott számára a zsidókat sújtó korlátozások idején.
114.
KOMOR PÁL (1886-1949)
Komor Pál Budapesten született zsidó kereskedőcsaládban. Még gyermekkorában családjával a Távol-Keletre költözött. Édesapja, Komor Izidor a Kuhn & Komor műkereskedelmi és luxusáru-vállalkozás vezetőjeként meghatározó szerepet játszott a cég távol-keleti terjeszkedésében. A vállalkozás Jokohamában alakult, majd Hongkongban és Sanghajban is üzleteket nyitott, nemzetközi hírnevét pedig eredeti európai és ázsiai műtárgyak értékesítésével alapozta meg.
A családi háttérnek köszönhetően Pál ebben az ázsiai kereskedelmi közegben nőtt fel, így több nyelven beszélt és otthonosan mozgott a keleti és a nyugati világ üzleti és kulturális kapcsolataiban. Felnőttként prém- és szőrmeexporttal foglalkozó vállalkozást vezetett, miközben a sanghaji magyar közösség egyik megbecsült alakjává vált. Vezető szerepet vállalt a Magyar Egyesület működtetésében, amely szervezeti kereteket biztosított a helyi magyar közösségnek, majd 1923-ban megalapította a Magyar Segélyalapot, amely a Sanghajba érkező vagy ott élő magyarok számára biztosított támogatást. A Szibériából érkező magyar hadifoglyok hazatérését pénzbeli és tárgyi támogatással segítette, lakhatást, ellátást és hazautazási lehetőségeket szervezett számukra. Később, az európai helyzet romlásával, a Sanghajba menekülő zsidó családok támogatása vált küldetésévé: szállást, élelmet, munkalehetőséget és gyakran úti okmányokat biztosított számukra.
1938 augusztusa után segítő szerepe új szintre emelkedett: társalapítója lett a Kínában működő, az európai menekültek megsegítésére létrehozott Nemzetközi Bizottságnak, amely „Komor Bizottság” néven vált ismertté.
A bizottság 1938 és 1942 között közel 20 000 Sanghajba menekült közép-európai zsidó számára szervezett szállást, segélyt, oktatást, egészségügyi ellátást, valamint munkalehetőségeket közvetített. Külön segélyalapokat működtettek - többek között tejalapot, iskolai, bölcsődei alapot, szén- és ruhaalapot -, és olyan igazoló okmányokat bocsátottak ki, amelyek megkönnyítették a menekültek azonosítását, mozgását és mindennapi életét Sanghajban. Ezek Komor Pál után „Komor-pass” (Komor Pass) néven váltak ismertté. Ezek az iratok sokak számára a túlélés feltételeit teremtették meg. Komor hivatalos diplomáciai tisztség nélkül, személyes elkötelezettségével és helytállásával vált a Sanghajba érkező menekültek egyik legfontosabb támaszává.
Emlékét Sanghajban ma is őrzik: a Sanghaji Zsidó Menekültek Múzeum falán elhelyezett emléktábla annak a humanitárius munkának állít emléket, amellyel több ezer üldözött ember megsegítésében vállalt meghatározó szerepet.
115. Rajz és fénykép Komor Pál házáról a Xinhua utcán - Balogh Attila
116. Komor Pál egykori irodájának épülete a 123 Canton Road (Guangdong Road), 广东路 alatt - Balogh Attila
117. Komor Pál egykori irodájának bejárata a 123 Canton Road (Guangdong Road), 广东路 alatt - Balogh Attila
118. Komor Pál másik egykori irodájának épülete, az iroda a sikátor felé nézett - Balogh Attila
119. Komor Pál életének egy másik helyszíne: ez az épület mindössze 50 méterre állt szülei lakhelyétől - Balogh Attila
120. Komor Pál életének egy másik helyszíne: az épület bejárata - Balogh Attila
121. Komor Pál életének egy másik helyszíne: emléktábla - Balogh Attila
122. Komor portré, ami a volt Ohel Moishe zsinagóga menekültekről szóló kiállításán került bemutatásra - Balogh Attila
123. Komor Pál emléktábla, ami eredetileg a Peace Hotelben, segélyszervezetének irodájánál volt kiállítva, jelenleg a Sanghaji Zsidó Menekültek Múzeumának falán látható - Balogh Attila
Sun Sun
125.
SUN SUN ÁRUHÁZ SANGHAJ, 1925-1926
ÉPÍTÉSZ: GONDA KÁROLY
Az épület tervezésében közreműködött Sömjén Rudolf.
1926 januárjában adták át a Sun Sun Áruházat - a sanghajiak által „tűhegyes toronnyal ékes áruházként" ismert építészeti újítást, amely később a város egyik ikonikus épületévé vált. A „Sun Sun" (“xin” = “új") elnevezést Konfuciusz "A nagy tanítás" című műve inspirálta, a megújulás és jövőbe tekintés gondolatát hangsúlyozva. A tulajdonos, S. K. Lau, ausztráliai tapasztalatai nyomán egy olyan áruház koncepciót kívánt Sanghajba hozni, amely egyszerre képviselte a modern kereskedelmet, a kényelmet és a társasági élet új formáit. A tervezéssel Gonda Károlyt bízta meg, akinek sikerült megalkotnia egy a korát megelőző, modern üzletházat. A Sun Sun már első pillantásra is különleges. A főhomlokzat felfelé törő vonalai a modern nagyváros lendületét idézik meg, míg a hátsó oldalon még felfedezhetők az art deco díszítések és a szecesszió finom nyomai - a régi és az új összefonódását szimbolizálva az épületen. Belül a mozaikos lépcsőház és a masszív korlátok már egy másik korszak hangulatát hozzák: a század eleji eleganciát lassan felváltotta a modern világ dinamizmusa. A Sun Sun egyszerre őrizte meg a múlt szépségeit és mutatott élőre a jövő felé - ettől vált annyira emlékezetessé. Az áruház belső kialakítása a korszerű vásárlói igényeket szolgálta. A földszinten italpult és bank működött, az emeleteken pedig selyemárutól és cipőktől kezdve porcelánokon, üvegárun és elektronikus cikkeken át egészen a szőnyegekig és bútorokig szinte minden megtalálható volt. A korszak nagy áruházai új irányt jelöltek ki: a vásárlás egyre inkább társasági élménnyé vált.
A Sun Sun ezt különösen sokoldalúan kínálta. A tetőn színpadi előadások szórakoztatták a közönséget, és az épületben táncszalon, karaokebár és biliárdterem is működött. A húsz fős liftek, a belépéskor parfümöt fújó, gömb alakú pumpa és a folyamatos promóciók mind hozzájárultak ahhoz, hogy kialakuljon egy olyan világ, ahol a nagyvárosi élet könnyedsége, játékossága és folyamatos újdonság igénye találkozik egymással. A Sun Sun legkiemelkedőbb technológiai különlegessége a tetőn kialakított üvegfalú rádióállomás volt, amely 1927. március 18-án kezdte meg a sugárzást. Napi hat órán keresztül operákat, híreket és reklámokat sugárzott - egy olyan korban, amikor a vezeték nélküli rádió még futurisztikus újdonságnak számított, és működtetéséhez külföldi szakemberekre volt szükség. Ma már a Shanghai First Foodmall bevásárlóközpont működik az épületben, de eredeti szellemisége tovább él. A Sun Sun Áruház a modernizálódó Sanghaj egyik korai jelképe volt: üzlet, találkozóhely, szórakoztatóközpont és technikai újdonság egyetlen épületben - mérföldkő a város társadalmi, kereskedelmi és kulturális fejlődésében.
126. Sun Sun Áruház lépcsőzet minta - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - Nicky Almasy
127. Sun Sun Áruház tetőtér mintázat - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - Nicky Almasy
128. Sun Sun Áruház oldalnézete - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - "Shanghai of To-day. A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the Model Settlement’", (1930)
129. Sun Sun Áruház homlokzata - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - Nicky Almasy
130. Sun Sun Áruház illusztrációja újságban - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - “Shanghai Daily”
131. Sun Sun Áruház megnyitó levele - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - “The China Press”, January ‘1926- Peter Varga
132. Sun Sun áruház, újságcikk - (C.H.Gonda / Sömjén Rudolf) - “The China Press”, January ‘1926 - Peter Varga
Bank of Communications
133.
BANK OF COMMUNICATIONS, SANGHAJ, 1948
ÉPÍTÉSZ: GONDA KÁROLY
A Bund mentén sorakozó reprezentatív bankpaloták hosszú sorába utolsóként illeszkedett be az 1946 és 1948 között felépült Bank of Communications székháza, az 1949 előtti korszak záró da-rabjaként. Bár a pénzintézet már 1908-ban megjelent Sanghajban, és 1919-ben átvette a helyszínen álló Német-Ázsiai Bank épületeit, a világháború és a japán megszállás évtizedeken át hátráltatta az új központ megépítését. Gonda Károly tervei 1937-re elkészültek, de az építkezés csak a háborút követően indulhatott meg 1946-ban, majd 1948-ban fejeződött be, az Allied Architects három kínai építészének - Benjamin Chih Chen, Chuin Tung és Shen Chao - közreműködésével. A Bank of Communications épülete a modern art deco irányzat visszafogott, elegáns változatát képviseli. Homlokzata világos kő burkolatával és markáns szimmetriájával első pillantásra is kiemelkedik a Bund korábbi, neoklasszicista és neoreneszánsz bankpalotáinak sorából.
A középső falszakasz lépcsőzetesen emelkedik, míg a két oldalszárny alacsonyabban követi a formát, nyugodt, erőteljes arányérzetet teremtve. A bejárat az építmény egyik leglátványosabb része: a kapunyilást sötét fekete márvány szegélyezi, amely éles kontrasztot alkot a fehér homlokzattal. A kapu felett fekete-arany fémács húzódik, gazdagon díszitett geometrikus mintákkal. A bejárathoz vezető széles, kettős lépcső korlátait bronzdíszek ékesítik, amelyek stilizált kínai érméket formálnak, finoman utalva az épület funkciójára. Az épület harmóniája a pontos arányokon alapul. A homlokzat minden eleme szimmetrikus, ami egyszerre tükrözi a modernizmus szerkesztettségét és a hagyományos kínai térszemléletet. A Bank of Communications épülete jó kifejezése annak a gondolkodásnak, hogy az épület formája magában hordozza a rendeltetését - a pénzintézet stabilitását és tekintélyét egyszerre sugallva. A Bank of Communications az 1940-es években nemcsak egy új székházat jelentett, hanem egy gyorsan átalakuló városkép lenyomatát is: azt az időszakot, amikor a Bund még őrizte korábbi presztízsét, és egyszerre próbált lépést tartani a modern világ ritmusával. Az épület 1951 óta a Shanghai Federation of Trade Unions otthona. A bejáratnál elhelyezett műemléki tábla és a belső térben kiállított portré ma is őrzi Gonda Károly nevét, aki ezzel a házzal végérvényesen beírta magát Sanghaj építészeti történetébe.
134. Bank of Communications homlokzata - (C.H.Gonda) - Balogh Attila
135. Bank of Communications homlokzata - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
136. Bank of Communications bejárata - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
137. Bank of Communications tervrajz - (C.H.Gonda) - Shanghai Archives
138. Bank of Communications enteriőr - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
139. Bank of Communications előtere - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
140. Bank of Communications folyosója - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
141. Bank of Communications enteriőrjének mintázata - (C.H.Gonda) - Nicky Almasy
Cathay
142.
A Francia Koncesszióban épült, eredetileg New Carlton Filmszínháznak hívott mozi későbbi nevét a tulajdonos, Victor Sassoon Cathay Land nevű cégéről kapta. Az art deco filmszínház 1932. január 1-én nyílt meg a Metro-Goldwin-Mayer cég által készített Egy szabad lélek című filmdráma vetítésével. Az akkori moziplakát ma is látható a mozi előterének egyik tablóján.
A China Theatres Ltd. megbízásából épült vasbeton-szerkezetes, vörös téglaburkolatos „ultra-szuper-modern” filmszínház olyan új megoldásokat kínált, amelyek a kor filmnézési szokásait igyekeztek szem előtt tartani. Ennek megfelelően a különleges élmény kedvéért a tetőn is kialakítottak egy vetítőt, így a nyári hónapokban a szabadban is élvezhették a filmeket a városlakók. Az enteriőrben a falak bronz, narancs és aranyszínűek voltak, a világosságot az opaküvegből készült lámpabúrákon keresztül szóródó fény adta. A bejárat egy nagy nyolcszögletű térbe vezetett, ahol a jegypénztár helyezkedett el. A vetítőterem kék, narancs, lazac, fakózöld és bronzszínű volt.
A síkmennyezetet üvegrudak osztották fel, amelyeken mintegy 2000 lámpa adott fényt, emellett beépített ventilátorok biztosították a friss levegőt a nézőtéren. Ez volt az első távolkeleti filmszínház, amelynek díszítése alkalmazkodott a funkcióhoz. Az 1080 férőhelyes, 30 soros ülésterem székei speciálisan ide készültek Gonda Károly tervei alapján, aki megvizsgálva a filmnézés legfőbb kényelmi szempontjait, egyedi moziszékeket tervezett az épületbe. A formatervezett ülőhelyek diófa támlával és narancsszínű kárpittal készültek, emellett minden bútorhoz külön karfa tartozott, hogy az idegen nézőknek ne kelljen osztozni a közös karfán.
Állítható volt a háttámla is, az ülőfelület pedig mélyebben volt, hogy az alacsonyabb nézők is kényelmesen ülhessenek; a székek előtti tér ugyanakkor tágas volt, hogy a magasabbak is kinyújthassák a lábukat. A “Gonda Special” nevén ismert típusterv alapján a székeket M. Chalk készítette.
Az egykor Victor Sassoon iparmágnás tulajdonát képező épületben 1949-ig főként hollywoodi filmeket játszottak kínai felirattal és fülhallgatóval működő tolmácsolással. A tetőterasz lépcsőzetes art decós vasrácsai itt-ott még megmaradtak, a mozi homlokzatának sziluettjét utánozzák. A Cathay Filmszínház ma is moziként működik, amely kínai és nyugati filmeket egyaránt játszik. A sanghaji önkormányzat 1994. február 15-én helyezett el műemléki védettséget jelző táblát az épület homlokzatára, amely a tervezőről, Gonda Károlyról is megemlékezik.
143. Cathay Filmszínház - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - “Le Journal de Shanghai”, ‘1931
144. Cathay Filmszínház - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - Balogh Attila
145. Cathay Filmszínház - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - Balogh Attila
146. Cathay Filmszínház főbejárata - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - Nicky Almasy
147. Cathay Filmszínház homlokzata- (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - Dr. Giora Sömjén
148. Cathay Filmszínház - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - @Nicky Almasy
149. Cathay Filmszínház tervrajz - (C.H. Gonda / Sömjén Rudolf) - @Dr. Giora Sömjén
Mai Sanghaj
150. Mai Sanghaj – Balogh Attila
152. Mai Sanghaj – Balogh Attila
153. Mai Sanghaj – Balogh Attila
151. Mai Sanghaj – Balogh Attila
Menekülés Sanghajba kiállítás
154.
Sanghaj és a zsidó menekültek
1936-1941 között több, mint 18 ezer, a náci üldöztetés elől menekülő európai zsidó érkezett Sanghajba. A város a világ egyik utolsó, még elérhető menedékét jelentette számukra. A menekültek súlyos nélkülözések és később szigorú korlátozások között éltek, de döntő többségük mégis túlélte a holokausztot és a háborút.
155.Menekülő utak
A menekültek kezdetben európai kikötőkből, hajóval jutottak el Sanghajba. A tengeri útvonalak lezárása után sokan a Szovjetunión, Szibérián, Északkelet-Kínán és Japánon keresztül utaztak. Ezen az útvonalon érkezett meg a lengyelországi Mir Jesiva mintegy négyszáz tanára és növendéke is. A csendes-óceáni háború 1941-es kitörését követően Sanghaj elérése szinte lehetetlenné vált.
156.
Menekülés Európából
A náci jogfosztás, üldöztetés, vagyonelkobzás és erőszak egyre több zsidót kényszerített Európa elhagyására. A legtöbb ország azonban lezárta határait a menekültek előtt, amit az 1938-as éviani konferencia kudarca is egyértelművé tett. Sanghajba nem kellett beutazási vízum, az Európából való távozáshoz azonban hivatalos úti okmányokra volt szükség.
157.
Vízum az élethez - Dr. Ho Feng Shan
Ho Feng Shan, Kína bécsi főkonzulja 1938 és 1940 között több ezer vízumot adott ki üldözött zsidóknak. Ezek az okmányok lehetővé tették, hogy tulajdonosaik elhagyják a náci fennhatóság alatt álló területeket, és Sanghajba vagy más biztonságos helyre jussanak. Humanitárius tevékenységéért 2001-ben posztumusz a Világ Igaza címmel tüntették ki.
158.
Érkezés Sanghajba
Az 1937 után érkező menekültek többsége kifosztva, szinte teljesen nincstelenül érkezett meg a távoli és ismeretlen városba. Nem beszélték a nyelvet, nem ismerték a helyi viszonyokat és nem tudták, milyen jövő vár rájuk. A megérkezés egyszerre jelentette a megmenekülést és egy bizonytalan új élet kezdetét.
159.
Segítség és közösségi összefogás
Sanghajban már korábban is éltek szefárd és orosz zsidó közösségek, amelyek fontos szerepet vállaltak az újonnan érkezők befogadásában. Segélyszervezetek szállást, élelmet, egészségügyi ellátást és ügyintézési segítséget biztosítottak. A Komor Pál vezetésével működő bizottság a menekültek támogatásának egyik meghatározó szervezete lett. A Komor aláírásával hitelesített, „Komor-passként” ismert igazolványok sokak számára biztonságot és segítséget jelentettek.
160.
Letelepedés
A menekültek többsége Hongkou zsúfolt és szegény városrészében, gyakran túlzsúfolt átmeneti szállásokon élt. A nehéz körülmények ellenére üzleteket, műhelyeket, rendelőket, iskolákat, kávéházakat és kulturális intézményeket hoztak létre. A környék egy részét közép-európai hangulata miatt „Kis Bécsnek” nevezték.
161.
A gettó évei
A csendes-óceáni háború kitörése után megszakadt a külföldi segélyek jelentős része, a japán hatóságok pedig egyre szigorúbb korlátozásokat vezettek be. A szefárd közösség számos vezető tagját ellenséges állampolgárként internálták, ezért a támogatások is visszaestek. A náci Németország megpróbálta rávenni a Sanghajt megszálló japán hatóságokat a zsidók elpusztítását célzó terv elfogadására, ez azonban nem valósult meg.
162.
A korlátozott lakóövezet létrehozása
A japán hatóságok 1943 februárjában létrehozták Hongkou (korabeli átírással Hongkew) területén „a hontalan menekültek korlátozott lakóövezetét”. Az 1937 után érkezett, állampolgársággal nem rendelkező európai zsidó menekülteket arra kötelezték, hogy ide költözzenek. A hivatalos közlemény nem használta sem a „zsidó”, sem a „gettó” kifejezést, a területet azonban őrizték, a ki- és belépést pedig engedélyhez kötötték. Az utókor ezért “sanghaji gettóként” ismeri.
163.
Felejthetetlen történelem
Bár az európai zsidó menekültek a háború után elhagyták Sanghajt, a menedékhely iránti hála mindmáig él bennük. Kína reform- és nyitáspolitikája, valamint a kínai-izraeli diplomáciai kapcsolatok felvétele után a túlélők és leszármazottaik egyre nagyobb számban látogatnak vissza az „óhazába”, hogy felkutassák gyökereiket és ápolják a két nép közötti barátságot.
164.
Jó szomszédság
A zsidó menekültek és a helyi kínai lakosság szűkös, háborús körülmények között élt egymás mellett. A visszaemlékezések a befogadás, a mindennapi segítségnyújtás és a kulturális kapcsolatok számos példáját őrzik. A kínai lakosok szállással, élelemmel, orvosi segítséggel és személyes gesztusokkal támogatták menekült szomszédaikat. 1945. július 17-én amerikai légitámadás érte Hongkou területét. A japán katonai és kommunikációs létesítmények ellen indított támadás során több bomba célt tévesztett, és a gettó sűrűn lakott részeire zuhant. A bombázásban több tucat zsidó menekült és számos kínai civil életét vesztette, sokan megsebesültek és otthon nélkül maradtak. A tragédia után kínai és zsidó lakosok egyaránt részt vettek a mentésben és a sérültek ellátásában.
Dr. Vámos Péter sinológus, történész; ELTE HTK TTI tudományos tanácsadó; KRE BTK egyetemi tanár
בלבנים חרוטים זיכרונות
א.
במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה פתחו המעצמות האימפריאליסטיות את שערי סין. שנחאי, מערי הנמל החשובות ביותר בסין, הפכה למרכז של מסחר בין-לאומי, של מפגש בין תרבויות למודרניזציה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה העיר לאחת מנקודות המפגש החשובות ביותר ליזמים, לאנשי מקצוע ולפליטים שהגיעו מכל קצווי תבל. תולדות היהודים שהשתקעו בה אינן אך ורק סיפור של מלחמות, מהפכות ורדיפות, אלא גם עדות לכושר הסתגלות יוצא דופן, שכונן בית חדש, קהילות ומורשת תרבותית בעיר הקוסמופוליטית ביותר של סין.
רבים מן האירופאים שהגיעו לשנחאי עשו קריירות מרשימות ונטלו חלק פעיל בהתפתחות העיר. היו שייסדו מיזמים של סחר חוץ, היו שפתחו חנויות או הקימו בתי מלאכה, ואחרים מצאו את מקומם בחיים הכלכליים והתרבותיים של העיר בזכות מומחיותם המקצועית.
התערוכה מציגה את נוכחותם של יהודי הונגריה בשנחאי של המאה העשרים דרך מסלול חייהם של קארוי גונדה (Károly Gonda), רודולף שמיין (Rudolf Sömjén) ופאל קומור (Pál Komor). האדריכל, המהנדס ואיש הציבור ההומניטרי היו קשורים לעיר בדרכים שונות, ואף על פי כן פועלם נושא את חותמה של אותה סביבה בין-לאומית ורב-גונית.
קארוי גונדה (1889–1969), יליד העיר דיונדיוש (Gyöngyös), נמנה עם הדמויות המשמעותיות ביותר של האדריכלות השנחאית המודרנית. בשנות העשרים של המאה העשרים היה לאחד המתכננים המבוקשים ביותר בעיר, ומילא תפקיד מכריע בעיצוב פניה המודרניים של שנחאי. בתי הכלבו, הבנקים, התיאטראות ובתי הקולנוע שתכנן הפכו לסמליהם של החיים העירוניים המודרניים בשנחאי שבין שתי מלחמות העולם.
אחד מעמיתיו החשובים ביותר היה המהנדס האזרחי רודולף שמיין (1892–1982), שעבד לצד גונדה קרוב לעשור, החל משנת 1923. שמיין תרם למודרניזציה של שנחאי לא בראש ובראשונה כמעצב, אלא כמומחה לפתרונות הנדסיים וקונסטרוקטיביים מתקדמים. בשנת 1934 שב שמיין להונגריה, ולימים השתקע בארץ ישראל המנדטורית, אולם עדויותיו המתמידות ביותר של פועלו ניצבות עד היום בשנחאי.
ואולם צמיחתה של העיר המודרנית לא הייתה פרי עמלם של אדריכלים ומהנדסים בלבד. עם הדמויות המרכזיות של הקהילה הבין-לאומית בעיר נמנה גם פאל קומור (1886–1973), שכאיש עסקים ואיש ציבור היה לחבר מוערך במושבה הבין-לאומית של שנחאי. ואולם שמו נחקק בזיכרון בראש ובראשונה בזכות חלקו בסיוע לפליטים היהודים מאירופה — פועלו שבימי מלחמת העולם השנייה היה לתקווה ולמשענת לאלפי בני אדם.
כותרת התערוכה — זיכרונות חרוטים בלבנים — מכוונת בעת ובעונה אחת אל המורשת הבנויה ואל גורלות האדם. יצירותיהם של קארוי גונדה ורודולף שמיין ניצבות עד היום בלב שנחאי, ומורשתו של פאל קומור ממשיכה לחיות בתולדות הקהילה הבין-לאומית של העיר. שלושת מסלולי החיים הללו מלמדים כיצד עשויים הסביבה הבנויה והעמידה האנושית כאחד להפוך לחלק ממורשתה ההיסטורית של עיר, ולחלק מהזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי.
ב.
במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה הופיעו ברבעים הבין-לאומיים של שנחאי גם הקהילות היהודיות הראשונות. משפחות סוחרים ספרדיות שהגיעו מן המזרח התיכון, בראש ובראשונה מבגדאד — ובהן משפחות ששון וכדורי הנודעות לתהילה — השתקעו בעיר בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות במסחר. בזכות הצלחתן הכלכלית מילאו תפקיד נכבד בעיצוב פניה המודרניים של שנחאי.
בראשית המאה העשרים הגיעו מהגרים יהודים חדשים, הפעם מרוסיה. הם בחרו בסין לא עוד בשל ההזדמנויות הכלכליות בלבד, אלא בשאיפה להותיר מאחוריהם מהפכות, מלחמת אזרחים ופוגרומים. בעבורם הייתה שנחאי מקלט — מקום שבו יכלו לפתוח בחיים חדשים בביטחון יחסי. סוחרים, בעלי מלאכה, אנשי רוח, אמנים ויזמים היוו את קהילתם, שבתוך זמן קצר הייתה לאחת הקבוצות החברתיות הבולטות בעיר.
מסוף שנות השלושים נועד לשנחאי תפקיד חדש בהיסטוריה העולמית. בעוד הרדיפות הנאציות באירופה הלכו והחריפו, סגרו רוב מדינות העולם את שעריהן בפני הפליטים היהודים. באורח כמעט חסר תקדים בעולם, המשיך הרובע הבין-לאומי של שנחאי לקלוט את הבאים בשעריו ללא אשרת כניסה. בין השנים 1938 ו-1941 הגיעו לכאן קרוב לעשרים אלף פליטים יהודים ממרכז אירופה וממזרחה — מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה, מפולין ומהונגריה.
סיפורם של הפליטים נשזר באורח הדוק בשמו של פאל קומור (1886–1973). באמצעות קרן הסיוע ההונגרית (Hungarian Relief Fund), שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, תמך במשך שנים בשבויי המלחמה, בפליטים ובנזקקים ההונגרים שהתגלגלו לסין. כאשר החלו אלפי פליטים יהודים להגיע לשנחאי אחרי שנת 1938, נשען קומור על הניסיון שצבר ונטל על עצמו תפקיד מכריע בארגון הוועד הבין-לאומי (International Committee for the Organization of European Immigrants in China).
הארגון, שנודע בשם “ועדת קומור”, העניק לבאים סיוע בתחומים רבים — מדיור והספקת מזון, דרך שירותי בריאות ועד לטיפול בענייני הרשויות. תעודות הזהות שאושרו בחתימתו של קומור, שנודעו בכינוי “קומור-פס” (Komor Pass), גילמו בעבור רבים את ההבטחה לביטחון ואת האפשרות לפתוח דף חדש. בזכות פועלו של הארגון ופועלו האישי של פאל קומור, היה הוועד לאחד המשענים החשובים ביותר בחיי היום-יום של קהילת הפליטים בשנחאי.
לאחר פרוץ המלחמה באוקיינוס השקט הלך מצבם של יהודי שנחאי והידרדר. בשנת 1943 כפו השלטונות היפניים על הפליטים חסרי האזרחות לעבור לאזור מגורים מוגדר ברובע הונגקואו (Hongkou) שבעיר (בכתיב התקופה: Hongkew). הדורות הבאים מכירים אזור זה בשם “גטו שנחאי”.
חלקה השני של התערוכה מציג את חייו ופועלו של פאל קומור ואת סיפורם של הפליטים היהודים מאירופה שמצאו מקלט בשנחאי. גורלם מזכיר לנו כי קבלת הזולת, נטילת אחריות וסיוע מעשי אינם רעיונות מופשטים, כי אם מעשים המעצבים חיי אדם. מורשתו של פאל קומור היא דוגמה מתמדת לאנושיות פעילה זו.
2.
ננדור אדלר (פרדיננד אדלר, 1952-1903)
ננדור אדלר נולד בקולוז'וואר (קלוז') למשפחת סוחרים יהודית. כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן ניכר בו משחר ילדותו: הוא למד בבודפשט ובווינה, ובתוך זמן
קצר היה לכנר מוכר בחיי המוזיקה של וינה. רעייתו, גרטרוד דרפל, באה ממשפחה קתולית; לפני נישואיהם המיר אדלר את דתו לנצרות, וכאמן השתמש
בשם פרדיננד אדלר. ואולם על פי חוקי הגזע הנאציים הוסיף להירדף בשל מוצאו היהודי.
לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית נשלל ממנו מקצועו; בנובמבר 1938 נעצר וגורש למחנה הריכוז דכאו. בזכות השתדלותה של רעייתו שוחרר
כעבור חודשים אחדים, וב־1939, כרבבות מיהודי אירופה, נמלט לשנחאי. באותה עת הייתה המטרופולין הסינית אחד הנמלים האחרונים בעולם שפליטים
יכלו להגיע אליהם ללא אשרה.
בשנחאי פתח אדלר בחיים חדשים. בתוך זמן קצר היה לדמות מכוננת בחיי המוזיקה של העיר: הוא הופיע כסולן וכנגן מוזיקה קאמרית, ומ־1941 שימש
הכנר הראשי (קונצרטמייסטר) של התזמורת העירונית של שנחאי. הוא הופיע דרך קבע באירועי הקהילה ההונגרית של שנחאי, ביצע בקונצרטים יצירות
של מלחינים הונגרים, ובהם בּּלּה בּּר ְ טוֹק, וכך היה לאחד מנציגיה המובהקים של תרבות המוזיקה ההונגרית במזרח הרחוק. ב־1945 כתב לו לאסלו הודץ,
קונסול הכבוד של הונגריה בשנחאי, מכתב תודה על שהאדיר את שמה של תרבות המוזיקה ההונגרית בשנחאי בקונצרטים ובביצועיו ליצירות ברטוק.
בתקופת הכיבוש היפני נכפה על מרבית הפליטים היהודים האירופים לעבור לגטו הונגקאו. בזכות מעמדו האמנותי יוצא הדופן הוחרג אדלר מחובת
המעבר, אך הוסיף להופיע דרך קבע לפני הקהילה שחיה בגטו. העיתונות היהודית של אותם ימים היללה אותו כאחד הכנרים המצטיינים בעיר.
הוא הותיר מורשת בת־קיימא לא רק כמבצע אלא גם כמורה. הוא לימד כינור ילדים סינים בקונסרבטוריון הלאומי של שנחאי, לימים בנאנג'ינג, ובסופי
־ שבוע בבית יתומים בצ'אנגג'ואו. כמה מתלמידיו היו לימים לדמויות מובילות בחיי המוזיקה הקלאסית של סין, ובהם מינג ליאנגשנג, שזכר את מורו ההונ
גרי בהכרת תודה כל ימיו. צאצאיו משמרים את זכרו עד היום. סיפור חייו של אדלר ממחיש היטב שהאמנים היהודים האירופים שמצאו מקלט בשנחאי לא
רק זכו בעיר למחסה: בידיעותיהם, באמנותם ובהוראתם הותירו חותם בר־קיימא גם בחיי התרבות של סין.
ב־1947 שב עם משפחתו לווינה, שם התמנה לכנר הראשי של תזמורת האופרה הממלכתית. ב־1952, בהיותו בן 49 בלבד, מת במהלך חזרה.
במלאות 120 שנה להולדתו, ב־2023, נערך בשנחאי קונצרט לזכרו, ולוח על קיר האמנים שלפני אולם הקונצרטים של התזמורת הסימפונית של שנחאי
משמר את זכרו.
־ סיפורו של פרדיננד אדלר מדבר בעת ובעונה אחת על רדיפה, על הישרדות ועל בניית גשרים תרבותיים. באמנותו יצר חיבור בר־קיימא בין התרבות ההונ
גרית, היהודית והסינית. מורשתו שייכת כיום לא רק לזיכרון ההיסטורי ההונגרי והיהודי, אלא גם לזיכרון התרבותי הסיני.
3. אוניית הנוסעים "קונטה ורדה" (Conte Verde) בנמל טריאסטה. מקור: USHMM
4. שנג מינגליאנג כאיש צעיר עם כינורו. מקור: פנג שאנג
5. מודעות להופעות בשנגחאי, ובהן "הרוזנת מריצה". מקור: Klomfar
6. פרדיננד אדלר עם אופניו בשנגחאי. מקור: כריסטינה אדלר
7. תוכנית הגטו, כפי שפורסמה בעיתון North China Daily News, 18 בפברואר 1943. מקור: USHMM
8. מפת שנגחאי, 1941 (המהדורה המקורית באנגלית). מקור: Filmarchiv
9. תצלום חתונתם של פרדיננד וגרטרוד (טרודה) דרפל. באד אישל, 14 בספטמבר 1932. מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
10. דיוקן פרדיננד אדלר עם כינורו, לפני 1923, קולוז'וואר. מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
11. לוחית רישום של הגטו. מקור: Matzdorff
12. שנג מינגליאנג. מקור: פנג שאנג
13. צ'אנגג'ואו, פרדיננד אדלר עם תלמידיו. מקור: פנג שאנג
14. פרדיננד אדלר עם כריסטינה. מקור: כריסטינה אדלר
15. תצלום קבוצתי, ועל גבו כיתוב בעט כדורי. מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
16. פרדיננד אדלר עם תלמידיו בנאנג'ינג. מקור: פנג שאנג
17. בית הילדים בצ'אנגג'ואו. מקור: פנג שאנג
18. שנג מינגליאנג מדגים את "אחיזת אדלר". מקור: פנג שאנג
19. כתבה בעיתון לצד כינור. מקור: Rosdy Film
20. תצלום האונייה "מרין לינקס" (Marine Lynx), מסע השיבה משנגחאי לאיטליה, אוגוסט 1947. מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
21. כריסטינה אדלר מחופשת ל"נערה סינית" לחגיגת קרנבל. מקור: כריסטינה אדלר
22. 1943. מקור: פנג שאנג
23. משפחת אדלר בשנגחאי, כריסטינה נוגעת בכינור. מקור: כריסטינה אדלר
24. תצלום המשפחה האחרון, חג המולד 1951. מקור: כריסטינה אדלר
25. פרדיננד אדלר וטרודה עם התינוקת כריסטינה ושותפם לדירה, הזמר ארנסט קראסו, במרפסת דירתם בשנגחאי, יוני 1946. מקור: כריסטינה אדלר
26. חוזה העסקה בין הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה של שנגחאי ובין פרדיננד אדלר, מ-1 ביוני 1942 עד 31 בינואר 1943. מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
27. הבּוּנד של שנגחאי (טיילת הנהר). מקור: Jewish Museum Vienna (דניאלה פשיידן)
28.
בנק מזרח אסיה, שנחאי, 1926
אדריכל: קארוי גונדה
אדריכל שותף: רודולף שמיין
בשנות העשרים התפתח הרובע הפיננסי של שנחאי בקצב חסר תקדים. בתקופה זו, ב־1926, הושלם אחד ממבני הבנקים החדשים המכוננים של הבונד:
מטה בנק מזרח אסיה (Asia East of Bank), בתכנונו של קארוי גונדה. העיתונות המקומית הדגישה כבר בעת פתיחתו עד כמה חדשני הבניין: החלוקה
האנכית הנקייה שלו וההרמוניה בין החזית לחללי הפנים הביאו אלגנטיות ותפקודיות חדשות לחיים הפיננסיים של העיר.
החזית משלבת יסודות קלאסיים ומודרניים: בסיס המעלה על הדעת אדריכלות עתיקה, חלונות פינה צרים וחטיבת מגדל בסגנון אר־דקו יוצרים יחדיו
רושם של יציבות וקלילות בעת ובעונה אחת. חלונות ומרכיבי עיטור מתחלפים במקצב סדור, ומצטרפים לקומפוזיציה גיאומטרית נקייה.
בפנים היה אולם הבנקאות דוגמה מובהקת לחוויית המרחב המודרנית של זמנו: החלל המרווח נטול העמודים ומשטחי הזכוכית הגדולים העצימו את
תחושת הפתיחות. הדגמים הגרפיים של דלפקי השיש והרצפות בשחור ובאפור עמדו בניגוד למשטחי הפנים הבהירים, והעיטור לא הסיח מעולם את
הדעת מן הסדר התפקודי של החלל. מוטיבי האר־דקו של הכניסה הראשית מהדהדים גם בפנים — בפרטי מדרגות מברזל מחושל, בעבודות עץ עדינות
ובדלתות מזוגגות.
הפרגולות שנבנו על גג הבניין משקפות את התפיסה האדריכלית המודרנית של התקופה: משטח הגג לא נתפס כמרכיב סוגר טכני גרידא, אלא שימש
בחלקו כמרחב פתוח, אוורירי ומוצל.
הבניין הקדים את זמנו לא רק בסגנונו: חלוקת הפנים שלו הותאמה לדרישות פעילותה של הבנקאות המודרנית. מערך תנועה בהיר, אזורי לקוחות
קריאים וסביבה הדורה אך אנושית בקנה מידתה — כל אלה יחדיו הבטיחו שהבניין המודרני יהיה מעשי ואסתטי כאחד.
בניין בנק מזרח אסיה נותר עד היום מרכיב מכונן של הבונד. ב־1999 הוענק לו מעמד של אתר מורשת מוגן, והלוח שנקבע על חזיתו נושא את שמו של
קארוי גונדה, כהוקרה על תרומתו של האדריכל ההונגרי לנוף העירוני של שנחאי. לאחר שיקום קפדני נפתח הבניין מחדש ב־2018. כיום שוכן בו מוזיאון
תולדות הבנקאות של שנחאי והונג קונג, והוא מוסיף לשמש נקודת מפגש בין תרבות פיננסית ובין מורשת אדריכלית.
29. בנק מזרח אסיה (Bank of East Asia), חזית (C.H. Gonda). צילום: אטילה באלוג
30. בנק מזרח אסיה, מסדרון (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
31. בנק מזרח אסיה, איור (C.H. Gonda). מקור: Shanghai Sunday Times, פברואר 1925
32. בנק מזרח אסיה, הכניסה הראשית (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
33. בנק מזרח אסיה, דוגמת טראצו (C.H. Gonda). צילום: ה. מרטין
34. בנק מזרח אסיה, מראה פנים (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
35. בנק מזרח אסיה, מבט צד מואר (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
36.
קארוי גונדה (צ'רלס הנרי גונדה, 1969-1889)
דמות מכוננת באדריכלות השנחאית המודרנית, נולד כקרול גולדשטיין ב 1889 בעיר ג'ונג'וש (Gyöngyös) שבהונגריה, למשפחה יהודית. בגל ההונגריז־
ציה של השמות במפנה המאה אימצה המשפחה ב־1902 את השם גונדה. לאחר מות אביו בטרם עת עבר עם אמו ואחיו לווינה; שם למד קארוי בבית ספר
תיכון, ובהמשך הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית של וינה, בין 1908 ל־1914. ניסיונו האדריכלי בפריז ובלונדון מילא תפקיד מכריע בעיצוב השקפתו
המודרניסטית המאוחרת.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס; ב־1917 נפל בשבי ונשלח למחנה השבויים הסיבירי ניקולסק־אוסורייסק שליד ולדיווסטוק. שם למד רוסית והכיר
את רעייתו לעתיד, יבדוקיה ניקולאייבנה דמיטרייבה, שאת בניה, גיאורגי וּולדימיר פדורוב, לימד אנגלית. השיעורים הפרטיים הפכו לאהבה, והשניים נישאו
ב־1919. גונדה אימץ את הנערים; לבני הזוג לא נולדו ילדים משלהם.
בהימלטם מן התוהו ובוהו של מלחמת האזרחים נמלטו השניים ב־1920 לסין והשתקעו בשנחאי. גונדה החל לעבוד במשרד האדריכלים פרובסט, האנברי
ושות', שם קצר עד מהרה הצלחה מקצועית. הוא התחבר גם לאליטה החברתית והעסקית של שנחאי, ובכללה סר ויקטור ששון, איש העסקים היהודי־
בגדאדי ומגדולי יזמי הנדל"ן של העיר. ידידותם התהדקה סביב תשוקה משותפת — ספורט הרכיבה.
ב־1922 ייסד בשנחאי משרד אדריכלים משלו בשם Gonda .H .C. בתוך זמן קצר היה המשרד לאחד מסטודיו האדריכלות המודרניים המשמעותיים בעיר.
ב־1928, לאחר שעבר אל בניין שחמון (קפיטול) שתכנן במו ידיו, חבר אל האדריכל הגרמני אמיל בוש, ומאז פעל משרדו בשם "גונדה את בוש". מ־1923
שימש האדריכל היהודי־הונגרי רודולף שמיין עוזרו הראשי. משרד גונדה תכנן שורה של יצירות משמעותיות באדריכלות המודרנית של המזרח הרחוק,
ובהן כלבו סון סון, מטה בנק מזרח אסיה ובניין שחמון (קפיטול). את סגנונו של גונדה הגדירו גיאומטריה נקייה, רגישות טכנולוגית מודרנית ועניין מיוחד
בבתי קולנוע — המרחבים הקהילתיים החדשים של התרבות העירונית המודרנית: יותר ממחצית הבניינים שתכנן היו בתי קולנוע.
גונדה היה חבר פעיל בקהילת הבונים החופשיים של שנחאי, הציג דרך קבע את ציוריו כשוחר אמנות, ותמך בפעילותם של ארגוני צדקה יהודיים. ב־1928
הוענק לו תואר אדריכל כבוד מטעם אוניברסיטת אמוי (שיאמן). הוא נותר בשנחאי לאורך מלחמת סין–יפן השנייה והכיבוש היפני, בטרם היגר עם רעייתו
לארצות הברית ב־1949. הוא חי בסן פרנסיסקו ולימים בלייקווד, שם הקדיש את עתותיו לציור בלבד. יבדוקיה נפטרה ב־1968, וקארוי גונדה — ב־1969.
־ חייו הם סיפורו יוצא הדופן של אדריכל שיצא ממשפחה יהודית בורגנית ממרכז אירופה. הבניינים שעיצבו את פניה של שנחאי המודרנית נמנים עם היש
גיהם המובהקים של האר־דקו והמודרניזם האירופיים, ומשקפים מפגש ייחודי בין האדריכלות האירופית המודרנית ובין המרחב העירוני של שנחאי. הם
נותרו מרכיבים מכוננים בנוף העירוני ההיסטורי של שנחאי עד עצם היום הזה.
37.
המכונית של גונדה
בשנות שהותו בשנחאי שיקף גם אורח חייו של גונדה את הצלחתו המקצועית. לאחר ראשית צנועה ברחוב דיקסוול, ניצבה במוסך הווילה הקולוניאלית
־ שלו ברחוב פרי מכונית פאקארד ירוקה כהה — מן היוקרתיות שבמכוניות הפאר האמריקניות של התקופה. המותג היה סמל מעמד של האליטה הבינ
לאומית של שנחאי, ואות מובהק לכך שבשנות השלושים כבר נמנה קארוי גונדה עם אדריכליה המכובדים והמבוססים של העיר.
מרווחת, ארוכת בסיס גלגלים, בעלת מנוע רב־עוצמה ומרכב הדור — הפאקארד סימלה לא רק נוחות אלא גם מעמד. מכוניות מסוג זה גילמו את רמת
־ חייה של האליטה הבינלאומית של שנחאי המודרנית. עבור גונדה לא הייתה הפאקארד סמל מעמד גרידא, אלא ביטוי טבעי להתלהבותו מן הקדמה הט
כנית — חלק מאותה השקפה מודרנית שמצאה את ביטויה גם בבנייניו.
38. C.H. Gonda, דיוקן. מקור: בוב פדורוף
39. C.H. Gonda בסנטרל פארק, ניו יורק, 1949. מקור: בוב פדורוף
40. כתבה על גונדה ועל לונה פארק. מקור: The China Press (1931), באדיבות פטר ורגה
41. North China Desk Hong List, 1929, ו-North China Desk Hong List, 1922. מקור: North China Daily News and Herald, באדיבות פטר ורגה
42. C.H. Gonda בסנטרל פארק, ניו יורק, 1949. מקור: בוב פדורוף
43. חיל המתנדבים של שנגחאי, 1922–1923: ג'ורג' ראשון משמאל, ולדימיר שני. מקור: בוב פדורוף
44. C.H. Gonda בניו יורק, 1964. מקור: בוב פדורוף
45. מכונית פקארד (Groendyke). מקור: Shanghai Archives
46. קארוי גונדה ויבדוקיה גונדה, 1950. מקור: בוב פדורוף
47. מראה רחוב של קולנוע רוקסי (C.H. Gonda). מקור: Pastvu
48. יבדוקיה גונדה, 1923. מקור: בוב פדורוף
49. הצוערים ולדימיר וג'ורג' מחיל המתנדבים של שנגחאי, 1922. מקור: בוב פדורוף
50. C.H. Gonda בהאנגג'ואו. מקור: בוב פדורוף
51. איור מאת גונדה של בנק התקשורת (Bank of Communications). מקור: קטיה קניאזבה
52. כתבה על שני בתי קולנוע ששופצו בידי גונדה. מקור: Shanghai Times, דצמבר 1941, באדיבות פטר ורגה
53. לונה פארק בעיתונות. מקור: Le Journal de Shanghai (1931)
54. C.H. Gonda בקוויבק. מקור: בוב פדורוף
55. גונדה במשרדו, 1925–1926. מקור: בוב פדורוף
56. חתימתו של C.H. Gonda. מקור: Hungarian National Archives
57. גונדה בקבלת פנים של המועדון הצרפתי, עם אורח הכבוד ו. ניסקפיין, הקונסול הכללי של פינלנד. מקור: The China Press, מרץ 1939
58. דיוקן עגול.
59. "גונדה מעצב טיפוס חדש של מושב תיאטרון". מקור: The China Press, ספטמבר 1931, באדיבות פטר ורגה
60. כרטיס הביקור של C.H. Gonda. מקור: Hungarian National Archives
61. רשימת הרישום של הקונסוליה ההולנדית, 1939–1940. מקור: Hungarian National Archives
62. הרישום הקונסולרי של C.H. Gonda, 1939. מקור: Hungarian National Archives
63. תיאטרון ויקטוריה, טיינג'ין, 1935. מקור: קטיה קניאזבה
64. חיילים צועדים על פני הכלבו Whiteaway, Laidlaw & Co. מקור: קטיה קניאזבה
65. תעודת לידה.
66. גונדה במשרדו, 1925
67. איור: "הקהילה היהודית של שנגחאי מתכננת עיר גנים לארץ ישראל", ובו רישום מאת קארוי גונדה של בית הכנסת המוצע, לצד דיוקנו של מר Charles H. Gonda בכתבת הפרופיל הנלווית, "אדריכל עולה". מקור: Israel's Messenger, 26 בספטמבר 1924.
בשנת 1924 פרסם קארוי גונדה את רעיונו "עיר גנים לארץ ישראל" בכתב העת Israel's Messenger שראה אור בשנגחאי. פרסום זה מעיד גם על כך שגונדה קשר את האדריכלות המודרנית לרעיון של בניין הקהילה היהודית ולעיצובו של חזון עתידי.
68.
בניין המשרדים קפיטול (שחמון), שנחאי, 1928-1926
אדריכל: קארוי גונדה
אדריכל שותף: רודולף שמיין
בין 1926 ל־1928 הוקם תיאטרון ובניין המשרדים קפיטול על ציר עירוני חדש של שנחאי המתחדשת. במגדל הפינה שלו ובנפחו המעוגל הפך הבניין
עד מהרה לאחד מציוני הדרך הבולטים של הרובע. שיתוף הפעולה בין המזמין, סולומון אליהו שחמון, ובין האדריכל קארוי גונדה הוליד בניין שעיתונאים
ואדריכלים בני התקופה היללו כהישג מזהיר של האדריכלות השנחאית המודרנית. קימור החזית עקב בעדינות אחר עיקול הרחוב, ומגדל הפינה העניק
לבניין אופי אלגנטי, מזוהה ממבט ראשון.
תיאטרון קפיטול, שנפתח בקומת הקרקע, נמנה כבר ביום חנוכתו עם מוקדי התרבות המודרניים ביותר של העיר. אולמו נטול העמודים, שהכיל כאלף
מקומות ישיבה, נותר מרווח חרף חמש הקומות המתנשאות מעליו. הסקה מרכזית, מערכת אוורור וקירור מודרנית, תאורת ענבר דיסקרטית ונברשת
הבדולח התלויה מתחת לכיפת המבואה — כל אלה יחדיו העניקו נוחות והדר מאופק. את עיטור הכיפה ואת עשרים ושניים הפסלים בגודל טבעי יצר הפ ּ ּס ּּ ל
הדקורטיבי ג'ורג' קופאני, והם שהגדירו את אווירתו הייחודית של התיאטרון. תבליטיו, המעלים על הדעת את אמנויות הבמה, ומוטיבי האר־דקו העדינים
שלו העצימו רושם זה עוד יותר.
חמש הקומות שמעל התיאטרון אכלסו משרדים ודירות פאר, ובהן משרדו של גונדה עצמו — "גונדה את בוש" — שבו עבד גם רודולף שמיין. הציוד הטכני
של הבניין היה יחיד במינו בזמנו: עליית גג מבטון מזוין חסין אש לאחסון בטוח של גלילי סרטים, מעליות אוטיס, יציאת חירום מצוידת בתאורת ביטחון
ומערכת מתזים הניזונה מבאר ארטזית — כל אלה הבטיחו את בטיחותו. לא במקרה קבעו בו כמה מאולפני הקולנוע האמריקניים הגדולים, ובהם פוקס
פילמס קורפוריישן ופרמאונט, את משרדיהם בשנחאי.
במרוצת העשורים עבר הבניין שינויים אחדים, אך שמר על אופיו המקורי. התבליטים המעוטרים, גרמי המדרגות מבטון ומעקות המרפסות מברזל מחושל
עדיין מזכירים את התקופה שבה קרמה שנחאי עור וגידים כעיר מודרנית. קפיטול היה מן הבניינים שגילמו אנרגיה זו ואת החזון הצופה פני עתיד. הוא
היה יותר מקולנוע, ממשרדים וממגורים: הוא היה לאחד מסמליה המוקדמים של שנחאי.
69. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), חזית (C.H. Gonda). צילום: אטילה באלוג
70. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), הכניסה הראשית (C.H. Gonda). צילום: ד"ר גיורא שמיין
71. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), תצלום היסטורי (C.H. Gonda). מקור: Shanghai of To-day: A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the "Model Settlement" (1930)
72. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), בעיתונות (C.H. Gonda). מקור: Shanghai Sunday Times, דצמבר 1926, באדיבות פטר ורגה
73. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), דוגמת גרם המדרגות (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
74. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), תוכנית קומה (C.H. Gonda). מקור: ד"ר גיורא שמיין
75. בניין המשרדים והתיאטרון קפיטול (שחמון), עיטור פיסולי מאת גיורג קופאני (C.H. Gonda). מקור: ד"ר גיורא שמיין
76.
רודולף שמיין (1982-1892)
רודולף שלזינגר נולד בווינה ב־1892 למשפחה יהודית דתית מן המעמד הבינוני. בהיותו בן שש עברה המשפחה לבודפשט, ושם הוסב שם המשפחה
לצורתו ההונגרית — שמיין. מילדותו ניכר בו כישרון אמנותי וטכני מובהק: הוא למד כינור, הרבה לקרוא וגם צייר. את לימודיו הגבוהים עשה בבית הספר
הממלכתי ההונגרי הגבוה למקצועות הבנייה בבודפשט, שם הוסמך כמהנדס אדריכלות. בהמשך חייו הוסיף לפתח את כישוריו כצייר בקורסי ערב.
במלחמת העולם הראשונה שירת שנה כקצין מתנדב בגליציה, ושירותו זיכה אותו בצלב הברזל. הוא נפל בשבי והוחזק במחנה קאסימוב שליד ריאזאן,
ולאחר מכן במחנות הסיביריים ברזובקה וטרויצקאיה, שם עשה כמעט שלוש שנים. כקצין לא נכפתה עליו עבודת פרך, וכך התפנה ללמוד רוסית על בוריה,
והספרות הרוסית הקלאסית הייתה לו למקור חשוב של חוסן רוחני. לאחר שחרורו יצא למונגוליה, שם יצר רישומים עוצרי נשימה.
דרכו האדריכלית החלה בחרבין שבמנצ'וריה. ב־1921 הגיע לשנחאי דרך שניאנג וטיינג'ין. מ־1923 עבד במשרדו של האדריכל היהודי־הונגרי קארוי גונדה,
תחילה כאדריכל עוזר ולימים כשותף בכיר. אדריכל צעיר ומחונן זה מילא תפקיד מכריע בהקמתם של מבני מודרניזם ואר־דקו איקוניים רבים העומדים
על תילם בשנחאי עד היום, ובהם קולנוע קאטאי, כלבו וייטאוויי ליידלו, בניין ותיאטרון קוסמופוליטן, כלבו סון סון, התיאטרון הגדול הישן, לונה פארק (מסלול
מרוצי כלבים) ובית הספר היהודי של שנחאי. חזונו האמנותי ורגישותו האדריכלית עיצבו במידה ניכרת את סגנונם ואת אופיים הייחודי של מבנים אלה.
ב 1932 המשיך את דרכו במשרד לאונרד, וייסייר את קרוזה (Kruze & Veysseyre ,Léonard). מתקופה זו נותר תיעוד מתמשך בעיצובי הפנים המעו־
דנים שלו וברישומי הפרספקטיבה יוצאי הדופן שיצר; בין היתר עיצב בשנים אלה את חללי הפנים ההדורים של בנק צ'ונג וואי. בשנחאי ניהל אורח חיים
בורגני מבוסס, ודיבר הונגרית, גרמנית, אנגלית ורוסית ברהיטות. הוא צייר, צילם ונהג לפקוד קונצרטים למוזיקה קלאסית.
ב־1934 שב אל משפחתו באירופה. הוא נשא לאישה את מגדה בודור, כנרת מחוננת. על רקע האנטישמיות הגואה היגרו בני הזוג לארץ ישראל שתחת
המנדט הבריטי. שמיין עבד תחילה בחברת הנפט העיראקית (Company Petroleum Iraq), ואחר כך במחלקה הטכנית של מפקדת הצבא הבריטי
בירושלים. מגדה המשיכה את דרכה כמורה לכינור. בנם, גיורא שמיין, נולד ב־1939. לימים ערך רודולף מחקרים במכון לתכנון ערים של הטכניון בחיפה
ועבד גם במשרדי אדריכלים.
לאחר שסיים גיורא את לימודיו ואת שירותו הצבאי יצא ללמוד בשווייץ; הוריו עברו אז לפריז ובהמשך להולנד. שם עבד שמיין כמתכנן במשרדי אדריכלים
אחדים במשך שמונה שנים, ומגדה ניגנה בוויולה בתזמורות פילהרמוניות הולנדיות. ב־1971 החל גיורא את לימודי הדוקטורט שלו במכון ויצמן, והוריו שבו
אף הם לישראל. רודולף שמיין נעשה יועץ האסתטיקה של העיר רחובות. הוא הוסיף לעסוק במקצועו עד גיל 84. בשנותיו האחרונות שב וצייר במרץ רב.
הוא הלך לעולמו ב־1982, בן תשעים.
שמיין היה איש דתי. טבעו שוחר השלום הועמד לא אחת בחייו במבחן המלחמה.
77. רקע.
78. רודולף שמיין, 1960. מקור: ד"ר גיורא שמיין
79. רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
80. קולנוע ריץ (רישום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
81. רודולף שמיין, 1931. מקור: ד"ר גיורא שמיין
82. ציור אקריליק מאת רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
83. רודולף שמיין ורעייתו. מקור: ד"ר גיורא שמיין
84. קצינים. מקור: ד"ר גיורא שמיין
85. הסגן רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
86. רודולף שמיין רכוב על סוס. מקור: ד"ר גיורא שמיין
87. בית תה (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
88. פסלים במקדש סיני (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
89. גלויה שנשלחה אל רודולף שמיין במחנה השבויים קסימוב. מקור: ד"ר גיורא שמיין
90. מעטפה של הזמנה לארוחת ערב. מקור: ד"ר גיורא שמיין
91. גלויות של הצלב האדום ממחנות שבויים. מקור: ד"ר גיורא שמיין
92. משפחתו של רודולף שמיין, 1935. מקור: ד"ר גיורא שמיין
93. הזמנה לארוחת ערב. מקור: ד"ר גיורא שמיין
94. רישיון הנהיגה של רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
95. מכוניתו של רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
96. כריכת רישיון הנהיגה של רודולף שמיין. מקור: ד"ר גיורא שמיין
97. בית המכס של שנגחאי (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
98. דיוקן של גבר סיני (רישום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
99. נערה סינית (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
100. אם סינית עם ילדהּ (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
101. פועל סיני (תצלום מאת רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
102.
לוחות אלה מציגים את סיפור חייו של פאל קומור מבעד לסיפורה של נכדתו, ולרי קומור, על יסוד מסמכים משפחתיים, מכתבים וזיכרונות אישיים. הנוסח שלהלן משמר את הקשרים ההיסטוריים והאנושיים החשובים ביותר.
פאל קומור והסיוע לפליטים
פאל קומור (1886–1973) נולד בבודפשט אך חי בשנגחאי מילדותו. כאיש עסקים הונגרי, קונסול כבוד ומארגן פעילות הומניטרית, מילא מ-1938 ואילך תפקיד מכריע בסיוע לפליטים היהודים ממרכז אירופה וממזרחה, שהגיעו לשנגחאי בבורחם מרדיפות הנאצים.
103.
המשפחה וחבחרת Kuhn & Komor
משפחת קומור השתקעה במזרח הרחוק בסוף המאה התשע־עשרה. איזידור קומור ואחיו זיגפריד סחרו בחפצי אמנות סיניים ומזרח־אסייתיים באמצעות הפירמה Kuhn & Komor, שנוסדה יחד עם ארתור קון. החברה פעלה בכמה מערי אסיה ומילאה תפקיד חשוב כמתווכת בין אסיה לאירופה. פאלהגיע לשנגחאי עם משפחתו בשנת 1898.
104.
פעילות קונסולרית וקהילתית
משנת 1917 פעל פאל קומור בשיתוף הקונסוליה ההולנדית לסיוע להונגרים שחיו בשנגחאי, ובהמשך שימש נציג קונסולרי של כבוד של הקהילה ההונגרית. ניסיונו הדיפלומטי, כישוריו הלשוניים וקשריו העסקיים והחברתיים הענפים התגלו לימים כחיוניים לפועלו למען הפליטים.
ועד קומור
הוועד הבינלאומי, שנוסד בשנת 1938 ונודע ברבים כ"ועד קומור", היה לאחד מארגוני הסיוע החשובים ביותר לפליטים האירופים שהגיעו לשנגחאי. פעילותו התאפשרה במידה רבה הודות לתמיכתו של סר ויקטור ששון. הארגון סיפק מזון, דיור, טיפול רפואי, מסגרות לילדים ותעסוקה. קומור אף העסיק פליטים בוועד עצמו, ובה בעת סירב לקבל שכר על עבודתו שלו. סיסמת הארגון הייתה: "אמונה, תקווה ועבודה".
105.
"דרכון קומור"
אחת מיוזמותיו החשובות ביותר של פאל קומור הייתה מערך תעודות הזיהוי שהונפקו לפליטים. המסמכים שנשאו את חתימתו, שנודעו לימים בשם "דרכון קומור", הוכרו הן בידי השלטונות הסיניים והן בידי השלטונות היפניים. עד 1941 ייתכן שהונפקו יותר מחמישה־עשר אלף מסמכים כאלה. הם הקלו על הסידורים הרשמיים ועל התעסוקה, ולאחר המלחמה אפשרו לרבים לעזוב את שנגחאי.
ילדים וסיוע אישי
קומור הקדיש תשומת לב מיוחדת לילדי הפליטים. הוא נהג לבקר בקביעות בגן הילדים של הוועד, שם כונה "הדוד פאלי". הוא תמך אישית גם בצעירים חולים ונזקקים. עם זאת, בכתביו מתח ביקורת חריפה על אדישותם של אלה אשר, אף שהאמצעים היו בידיהם, נמנעו מלסייע לנזקקים.
106.
משפחה, בית ועבודה
בשנת 1915 נשא פאל קומור לאישה את אדל רוגלסקי, ולבני הזוג נולדו שני בנים. את ביתם בשנגחאי תכנן ידידו לאסלו הודץ, האדריכל ההונגרי הנודע; הבניין עומד על תילו עד היום. קומור עסק במסחר — תחילה כמומחה לתה ולפרוות, ולאחר מכן כבעליו של עסק יבוא משלו — אך פעילותו הקהילתית וההומניטרית היא שנעשתה החלק החשוב ביותר בחייו.
מלחמה, מעצר ואבדות
שתי מלחמות העולם הכבידו קשות על חייו של קומור. בשנת 1919 גירשו אותו הבריטים משנגחאי כנתין אויב. ב-27 בינואר 1942 עצרו אותו שלטונות יפן, כלאו אותו, התעללו בו וחקרו אותו בחשד שהוא מרגל של בעלות הברית. הוא שוחרר ב-2 במרץ 1942, אך נאסר עליו להמשיך בפעילותו בוועד. בשואה בהונגריה איבד כמה מבני משפחתו.
107.
יומן ועדות אישית
היומן שניהל קומור בין 1942 ל-1944 מצייר תמונה אישית של שנגחאי בימי המלחמה, של שגרת יומו, של פחדיו ושל תקוותיו. בכתיבתו — באנגלית, בגרמנית ובהונגרית — עקב אחר המתרחש באירופה ובסין ותיעד את תשישותו הגופנית והנפשית הגוברת.
פרידה ומורשת
פאל קומור ורעייתו עזבו את שנגחאי בשנת 1948 כדי להצטרף לבניהם שחיו בקליפורניה. לאחר חמישים ואחת שנים נאלץ להיפרד מביתו, מידידיו ומזירת חייו עד אז. הוא הותיר מאחוריו את רוב רכושו החומרי, אך הוריש מורשת הומניטרית מתמשכת. פועלו נותר עד היום מופת של נטילת אחריות, של הושטת עזרה מעשית ושל עמידה איתנה למען הזולת.
108. לאסלו אדה הודץ. מקור: אלווין הודץ
109. חזית התיאטרון הגדול (Grand Theatre). צילום: אטילה באלוג
110. חנות העתיקות Kuhn & Komor. מקור: Pastvu
111. פאל קומור, 1904. מקור: Pastvu
112. האגודה ההונגרית. מקור: North China Daily News and Herald, באדיבות פטר ורגה
113.
שני אדריכלים הונגרים בשנגחאי
בשנגחאי שבין שתי מלחמות העולם פעלו שני משרדי אדריכלות הונגריים בולטים: משרדו של לאסלו הודץ ומשרדו של קארוי גונדה. חוג לקוחותיהם ותפיסתם האדריכלית נבדלו זה מזה. הודץ יצר במגוון רחב של סוגות — מבתי מגורים וכנסיות ועד מבני ציבור גדולים — וסגנונו התפתח מן הצורות ההיסטוריציסטיות, דרך האר־דקו, אל המודרניזם. גונדה נודע בעיקר כמתכננם של בנקים, בתי כלבו, בתי מלון ובתי קולנוע, באדריכלותו הנועזת, ה״אולטרה־מודרנית״.
פועלם של השניים נפגש בגוש הבניינים הסמוך למסלול מרוצי הסוסים. בשנת 1928 יצרו גונדה ואמיל בוש את ה״גרנד תיאטר״ (Grand Theatre) הראשון בהסבתו של אולם הנשפים ״קרלטון״, ובהמשך תכנן גונדה עבור חברת Grand Realty Co. מלון בן 21 קומות באותו אתר. בשל קשייה הכספיים של החברה לא יצאה התוכנית אל הפועל, והמגרש נמכר בשנת 1931. את סמליו החדשים של האזור תכנן לבסוף הודץ: את ה״גרנד תיאטר״ החדש, שנפתח בשנת 1933, ובסמוך לו — את מלון פארק (Park Hotel).
הודץ וקומור
הודץ הגיע לשנגחאי בשנת 1918, לאחר שנמלט מן השבי בסיביר. איזידור קומור ובנו פאל סייעו באותה עת — בכסף, בטיפול בענייני הרשויות ובמגורים — לשבויי המלחמה האוסטרו־הונגרים שנמלטו מרוסיה לעבר סין; גם הודץ החל את חייו בשנגחאי כדייר משנה בבית משפחת קומור. בראשית הדרך קשרה אותו לפאל קומור ידידות אמיצה: יחד האזינו למוזיקה קלאסית, ובהמשך תכנן הודץ את ביתו של קומור בשדרות אמהרסט (Amherst Avenue). ברבות הימים עלה הקשר על שרטון בשל חילוקי דעות פוליטיים ושאלות של זהות.
לימים ירש הודץ את קומור בתפקיד נשיא האגודה ההונגרית. קומור מילא תפקידים בעלי אופי קונסולרי, אך לא קיבל מינוי רשמי; הודץ מונה בשנת 1942 לקונסול כבוד של הונגריה, והאקרדיטציה שלו הושלמה בשנת 1943. הודץ עצמו לא היה יהודי, אך התערב גם למען עובדיו היהודים. מכתביה של מזכירתו, שרולטה דויד, ששרדו עד ימינו, מעידים כי הודץ, חרף הלחץ הכבד שהופעל עליו, המשיך לתמוך בה והושיט לה עזרה בתקופת הגזירות שהוטלו על היהודים.
114.
פאל קומור (1949-1886)
פאל קומור נולד בבודפשט למשפחת סוחרים יהודית. עוד בילדותו היגר עם משפחתו למזרח הרחוק. אביו, איזידור קומור, מילא תפקיד מכריע בהתפ
שטותה מזרחה של קון את קומור (Komor & Kuhn) — פירמה לסחר בחפצי אמנות ומותרות שעמד בראשה. החברה נוסדה ביוקוהמה ופתחה לימים
סניפים בהונג קונג ובשנחאי, ובנתה את שמה הבינלאומי על מכירת יצירות אמנות מקוריות מאירופה ומאסיה.
פאל, שגדל בסביבה מסחרית אסייתית זו, דיבר שפות אחדות ונע בקלות בין עולמות העסקים והתרבות של מזרח ומערב. בבגרותו ניהל חברה לייצוא פרוות
ועורות, והיה לאחת הדמויות הנערצות ביותר בקהילה ההונגרית של שנחאי.
הוא מילא תפקיד מוביל בהנהגת האגודה ההונגרית, שהעניקה מסגרת ארגונית לקהילה ההונגרית המקומית, וב־1923 ייסד את קרן הסיוע ההונגרית,
־ שתמכה בהונגרים שהגיעו לשנחאי או שחיו בה. הוא סייע לשבויי מלחמה הונגרים לשוב לביתם מסיביר בתמיכה כספית וחומרית, ודאג להם לדיור, לאס
פקה ולאמצעי נסיעה. לימים, עם החמרת המצב באירופה, הפכה התמיכה במשפחות יהודיות שנמלטו לשנחאי לשליחות חייו: הוא העניק להן קורת גג,
מזון, תעסוקה, ולעתים קרובות גם מסמכי נסיעה.
לאחר אוגוסט 1938 עלתה פעילותו כמושיט עזרה למדרגה חדשה: הוא היה ממייסדי הוועד הבינלאומי לסיוע לפליטים אירופיים בסין, שנודע לימים בשם
"ועד קומור".
בין 1938 ל־1942 דאג הוועד לדיור, לסעד, לחינוך, לטיפול רפואי ולתעסוקה עבור כעשרים אלף יהודים ממרכז אירופה שמצאו מקלט בשנחאי. הוא הפעיל
קרנות סיוע נפרדות, ובהן קרן חלב וקרנות לבתי ספר, למעונות יום, לפחם ולביגוד, והנפיק תעודות זיהוי שהקלו על זיהוי הפליטים, על תנועתם ועל חיי
היומיום שלהם בשנחאי. תעודות אלה נודעו, על שם פאל קומור, בכינוי "דרכון קומור". עבור רבים יצרו מסמכים אלה את עצם תנאי ההישרדות. בלא כל
מעמד דיפלומטי רשמי, מתוך מחויבות אישית ונחישות בלתי מתפשרת, היה קומור לאחד ממשענותיהם החשובות ביותר של הפליטים שהגיעו לשנחאי.
זכרו נשמר בשנחאי עד היום: לוח על קיר מוזיאון הפליטים היהודים של שנחאי מנציח את פועלו ההומניטרי, שבזכותו מילא תפקיד מכריע בהצלתם של
אלפי נרדפים.
115. רישום ותצלום של ביתו של פאל קומור בדרך שינחואה. מקור: אטילה באלוג
116. הבניין שבו שכן בעבר משרדו של פאול קומור, דרך קנטון 123 (כיום Guangdong Road ) צילום: אטילה באלוג
117.הכניסה למשרדו לשעבר של פאול קומור, דרך קנטון 123 דרך קנטון 123 (כיום Guangdong Road ) צילום: אטילה באלוג
118. הבניין שבו שכן בעבר משרד נוסף של פאל קומור; המשרד פנה אל הסמטה. מקור: אטילה באלוג
119. בית מגורים נוסף של פאל קומור: בניין זה עמד במרחק 50 מטרים בלבד מבית הוריו. מקור: אטילה באלוג
120. בית מגורים נוסף של פאל קומור: הכניסה לבניין. מקור: אטילה באלוג
121. בית מגורים נוסף של פאל קומור: לוחית זיכרון. מקור: אטילה באלוג
122. דיוקנו של קומור, כפי שהוצג בתערוכה על הפליטים בבית הכנסת לשעבר "אוהל משה". מקור: אטילה באלוג
123. לוח זיכרון לפאול קומור, שהוצב במקור במלון פיס (Peace Hotel), במשרד ארגון הסיוע שבראשותו, ומוצג כיום על קיר מוזיאון הפליטים היהודים בשנגחאי. מקור: אטילה באלוג
125.
כלבו סון סון, שנחאי, 1926-1925
אדריכל: קארוי גונדה
אדריכל שותף: רודולף שמיין
כלבו סון סון, שנודע לתושבי שנחאי ב"מגדלו החד כמחט" ונחשב לחידוש אדריכלי, נפתח בינואר 1926 והפך לימים לאחד המבנים האיקוניים של העיר.
השם "סון סון" נגזר מן המונח הסיני שין שין (新新), הלקוח מספרו של קונפוציוס "הלימוד הגדול". משמעותו — התחדשות מתמדת וקדמה בלתי פוסקת
— שיקפה היטב את רוחו של בית המסחר.
בהשראת ניסיונו באוסטרליה ביקש הבעלים, ס"ק לאו, להביא לשנחאי תפיסת כלבו שתגלם בעת ובעונה אחת מסחר מודרני, נוחות וצורות חדשות של חיי
חברה. הוא הפקיד את המלאכה בידי קארוי גונדה, שיצר בית מסחר מודרני המקדים את זמנו. הבניין בלט בין בני דורו כבר ממבט ראשון. קוויה המיתמרים
של החזית הראשית מעלים על הדעת את הדינמיות של המטרופולין המודרני, ואילו החזית האחורית עודנה נושאת עקבות של עיטור אר־דקו ונגיעות
עדינות של אר־נובו. בפנים, גרם המדרגות המשובץ פסיפס והמעקות הכבדים עדיין מהדהדים את האלגנטיות של מפנה המאה, בעוד הארגון המרחבי
הכולל ועיצוב החזית כבר משקפים את תפיסתה של האדריכלות המסחרית העירונית המודרנית. מעבר סגנוני זה הוא המעניק לכלבו סון סון את ייחודו.
פנים בית המסחר עוצב למלא את צורכי הקנייה של העידן המודרני. בקומת הקרקע שכנו דלפק משקאות ובנק, והקומות העליונות הציעו כמעט הכול
— ממשי ונעליים ועד חרסינה, כלי זכוכית, מוצרי חשמל, שטיחים ורהיטים.
בתי הכלבו הגדולים של התקופה התוו כיוון חדש: הקנייה הפכה יותר ויותר לחוויה חברתית. סון סון הציע אותה בצורות מגוונות במיוחד. על במה שהוקמה
על הגג נערכו מופעים דרך קבע, ובתוך הבניין המתינו למבקרים אולם ריקודים, חדר ביליארד ומוקדי בילוי נוספים. מעליות לעשרים נוסעים, מתקן כדורי
אוטומטי שהתיז בושם בכניסה, ומבצעי קידום מכירות בלתי פוסקים — כל אלה סייעו להפוך את הקנייה לאחד ממוקדי המפגש החברתיים המושכים
ביותר של חיי העיר המודרניים.
חידושו הטכנולוגי המרשים ביותר של סון סון היה תחנת הרדיו בעלת קירות הזכוכית שנבנתה על גגו, שהחלה לשדר ב 18 במרס 1927. שש שעות ביום שי־
דרה אופרות, חדשות ופרסומות — בתקופה שבה הרדיו האלחוטי היה עדיין חידוש עתידני, שהפעלתו חייבה מומחים זרים. כיום שוכן בבניין ה־Shanghai Foodmall First, אך רוחו המקורית שרירה וקיימת. כלבו סון סון היה מסמליה המוקדמים של שנחאי המתחדשת: מרכז מסחרי, מקום מפגש, מוקד בילוי
וסמל לקדמה טכנולוגית גם יחד — ציון דרך בהתפתחותה החברתית, המסחרית והתרבותית של העיר.
126. כלבו סאן סאן (Sun Sun), דוגמת גרם המדרגות (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: ניקי אלמאשי
127. כלבו סאן סאן, דוגמה במפלס הגג (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: ניקי אלמאשי
128. כלבו סאן סאן, מבט צד (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: Shanghai of To-day: A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the "Model Settlement" (1930)
129. כלבו סאן סאן, חזית (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: ניקי אלמאשי
130. כלבו סאן סאן, איור בעיתונות (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: Shanghai Daily
131. כלבו סאן סאן, מכתב ההכרזה על הפתיחה (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: The China Press, ינואר 1926, באדיבות פטר ורגה
132. כלבו סאן סאן, כתבה בעיתון (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: The China Press, ינואר 1926, באדיבות פטר ורגה
133.
בנק התקשורת, שנחאי, 1948
אדריכל: קארוי גונדה
בניין המטה של בנק התקשורת (Communications of Bank), שהושלם בין 1946 ל־1948, היה האחרון בשורת ארמונות הבנקים המפוארים לאורך
הבּוּנד, ואחד ממבני הבנקים הגדולים האחרונים שהוקמו בשנחאי לפני 1949. אף שהמוסד ביסס את נוכחותו בשנחאי כבר ב־1908, ורכש ב־1919 את
בניין הבנק הגרמני־אסייתי (Bank Asiatische-Deutsch), מלחמת העולם והכיבוש היפני עיכבו את הקמת המטה החדש במשך עשורים. קארוי גונדה
השלים את תכניותיו כבר ב־1937, אך הבנייה יכלה להתחיל רק לאחר המלחמה, ב־1946, והסתיימה ב־1948. שלושה אדריכלים סינים ממשרד Allied
Architects — בנג'מין צ'ה צ'ן, צ'ואין טונג ושן צ'או — נטלו חלק בביצועה.
בניין בנק התקשורת מגלם גרסה מאופקת ואלגנטית של אר־דקו מודרני. בחיפוי האבן הבהיר ובסימטריה המודגשת שלו בולטת חזיתו כבר ממבט ראשון
על רקע ארמונות הבנקים הקודמים של הבונד, שנבנו בסגנון הנאו־קלאסי והנאו־רנסנסי.
חלקה המרכזי של החזית מתנשא במדרגות, ושתי הכנפיים הנמוכות חוזרות על אותה צורה בגובה מופחת — וכך נוצר מבע שליו ורב־עוצמה של
פרופורציות. הכניסה היא מן המרכיבים המרשימים ביותר של הבניין: פתח הכניסה ממוסגר בשיש שחור, היוצר ניגוד חד עם חזית האבן הבהירה. מעל
הכניסה משתרעת סורגת ארד מעוטרת בדגם גיאומטרי עשיר — פרט אר־דקו מעודן המעשיר את החזית. מעקות גרם המדרגות הכפול והרחב המוביל
אל הכניסה מעוטרים בקישוטי ארד בדמות מטבעות סיניים מסוגננים — רמז דק לייעודו של הבניין.
־ ההרמוניה של הבניין נשענת על פרופורציות שנבחרו בקפידה. כל מרכיב בחזית ערוך בסימטריה, המשקפת את הצורות הנקיות והמאוזנות של המודרני
זם. בניין בנק התקשורת הוא דוגמה משובחת לאמונה האדריכלית שלפיה צורתו של בניין צריכה לבטא את ייעודו: מראהו מקרין יציבות, אמינות וסמכות
בעת ובעונה אחת.
בשלהי שנות הארבעים לא היה המטה החדש של בנק התקשורת אך משכנו של מוסד פיננסי, אלא גם סמלה של עיר משתנה במהירות: חותם של
תקופה שבה שמר הבונד עדיין על יוקרתו משכבר הימים, בעודו שואף לצעוד בקצב העולם המודרני. מאז 1951 שוכנת בבניין פדרציית איגודי העובדים
של שנחאי. לוח מורשת בכניסה, לצד דיוקנו של קארוי גונדה המוצג בפנים, משמר עד היום את זכר האדריכל, שהבטיח לעצמו ביצירה זו מקום של קבע
בתולדות האדריכלות של שנחאי.
134. בנק התקשורת, חזית (C.H. Gonda). צילום: אטילה באלוג
135. בנק התקשורת, חזית (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
136. בנק התקשורת, כניסה (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
137. בנק התקשורת, שרטוט אדריכלי (C.H. Gonda). מקור: Shanghai Archives
138. בנק התקשורת, מראה פנים (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
139. בנק התקשורת, מבואה (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
140. בנק התקשורת, מסדרון (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
141. בנק התקשורת, פרט פנים (C.H. Gonda). צילום: ניקי אלמאשי
142.
קולנוע קאטאי, שנחאי (1932)
אדריכל: קארוי גונדה
אדריכל שותף: רודולף שמיין
בית הקולנוע, שהוקם ברובע הזיכיון הצרפתי ונודע תחילה בשם "ניו קרלטון", נקרא לימים על שם חברת הנדל"ן קאטאי לנד קומפני, שבבעלות אדוניו —
איל ההון סר ויקטור ששון, בן למשפחה יהודית־בגדאדית. בית הקולנוע בסגנון האר־דקו נחנך ב־1 בינואר 1932 בהקרנת הדרמה "נפש חופשייה" מבית
מטרו־גולדווין־מאייר, וכרזת אותה הקרנת בכורה מוצגת עד היום על לוח בלובי הקולנוע. המבנה, שנבנה עבור חברת .Ltd Theatres China — שלד
בטון מזוין בחיפוי לבנים אדומות — זכה בעיתונות התקופה לכינוי "אולטרה־סופר־מודרני", על שום הפתרונות החדשניים שהציע, הקשובים להרגלי
הצפייה של בני הזמן. לחוויה מיוחדת במינה הוקם על מרפסת הגג מתחם הקרנה תחת כיפת השמיים, שאיפשר לקהל ליהנות מסרטים באוויר הפתוח
־ בחודשי הקיץ. בפנים צופו הקירות בגוני ארד, כתום וזהב, ואור רך ומפוזר הסתנן מבעד לגופי תאורה מזכוכית אופאלית. הכניסה נפתחה אל מבואה מתו
מנת רחבת ידיים ובה הקופה. האולם עוטר בגוני כחול, כתום, סלמון, ירוק דהוי וארד. התקרה השטוחה חולקה במוטות זכוכית שהוארו בכאלפיים מקורות
אור, ומאווררים מובנים סיפקו אוויר צח לקהל. היה זה בית הקולנוע הראשון במזרח הרחוק שעיצובו הותאם לייעודו. מושבי האולם — 1,080 מקומות
בשלושים שורות — נבנו במיוחד על פי תכנוניו של קארוי גונדה, שחקר את צורכי הנוחות החיוניים של הצפייה בקולנוע ועיצב כיסאות קולנוע ייחודיים
למבנה. המושבים המרופדים, בעלי משענות גב מעץ אגוז וריפוד כתום, צוידו כל אחד במשענת יד משלו, כדי שזרים היושבים זה לצד זה לא ייאלצו לחלוק
משענת אחת. משענת הגב הייתה מתכווננת, והמושב עצמו הועמק כך שגם צופים נמוכי קומה יוכלו לשבת בנוחות, ואילו המרווח שלפני המושבים היה
נדיב דיו כדי שגבוהי הקומה יוכלו למתוח את רגליהם. דגם המושב, שנודע בשם "גונדה ספיישל", יוצר בידי חברת Chalk .M. בבניין, שהיה בבעלותו של
איל התעשייה ויקטור ששון, הוקרנו עד 1949 בעיקר סרטי הוליווד, בליווי כתוביות בסינית ותרגום סימולטני שהועבר באוזניות. חלק ממעקות הברזל המ־
דורגים בסגנון האר־דקו של מרפסת הגג שרדו עד ימינו, והם מהדהדים את צדודית חזית הקולנוע. קולנוע קאטאי פועל עד היום כבית קולנוע, ומוקרנים
בו סרטים סיניים ומערביים כאחד. ב־15 בפברואר 1994 קבעה עיריית שנחאי לוח מורשת על חזית הבניין, המנציח, בין השאר, את האדריכל קארוי גונדה.
143. קולנוע קאטאי (Cathay Theatre) (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: Le Journal de Shanghai, 1931
144. קולנוע קאטאי (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: אטילה באלוג
145. קולנוע קאטאי (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: אטילה באלוג
146. קולנוע קאטאי, הכניסה הראשית (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: ניקי אלמאשי
147. קולנוע קאטאי, חזית (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
148. קולנוע קאטאי (C.H. Gonda / רודולף שמיין). צילום: ניקי אלמאשי
149. קולנוע קאטאי, שרטוט אדריכלי (C.H. Gonda / רודולף שמיין). מקור: ד"ר גיורא שמיין
150. שנגחאי היום. צילום: אטילה באלוג
151. שנגחאי היום. צילום: אטילה באלוג
152. שנגחאי היום. צילום: אטילה באלוג
153. שנגחאי היום. צילום: אטילה באלוג
154.
שנגחאי והפליטים היהודים
בין השנים 1936 ל-1941 הגיעו לשנגחאי יותר מ-18,000 יהודים אירופים שנמלטו מרדיפות הנאצים. עבורם הייתה העיר אחד ממקומות המקלט האחרונים שנותרו בעולם כולו. הפליטים ידעו מצוקה קשה, ובהמשך גם הגבלות חמורות, ואף על פי כן רובם הגדול שרד את השואה ואת המלחמה.
155.
נתיבי הבריחה
בתחילה הגיעו הפליטים לשנגחאי באוניות שהפליגו מנמלי אירופה. משנחסמו נתיבי הים, רבים נסעו תחת זאת דרך ברית המועצות, סיביר, צפון־מזרח סין ויפן. בדרך זו הגיעו גם כארבע מאות ממוריה ומתלמידיה של ישיבת מיר שבפולין. לאחר פרוץ מלחמת האוקיינוס השקט בשנת 1941, ההגעה לשנגחאי נעשתה כמעט בלתי אפשרית.
156.
הבריחה מאירופה
רדיפות הנאצים, שלילת הזכויות, החרמת הרכוש והאלימות הגלויה אילצו מספר גדל והולך של יהודים לעזוב את אירופה. ואולם רוב המדינות סגרו את שעריהן בפני הפליטים — עובדה שהתבררה במלוא חריפותה בכישלונה של ועידת אוויאן בשנת 1938. שנגחאי לא דרשה אשרת כניסה, אם כי היציאה מאירופה עדיין חייבה מסמכי נסיעה רשמיים.
157.
אשרה לחיים: ד"ר הו פנג שאן
הו פנג שאן, הקונסול הכללי של סין בווינה, הנפיק בין 1938 ל-1940 אלפי אשרות ליהודים נרדפים. מסמכים אלה אפשרו למחזיקיהם לצאת מן השטחים שבשלטון הנאצים ולהגיע לשנגחאי או למקום מבטחים אחר. בשנת 2001 הוענק לו לאחר מותו התואר חסיד אומות העולם על פועלו ההומניטרי.
158.
ההגעה לשנגחאי
רוב הפליטים שהגיעו לאחר 1937 הגיעו אל העיר הרחוקה והזרה מנושלים מרכושם וכמעט בחוסר כול. הם לא דיברו את השפה, לא הכירו את התנאים המקומיים ולא יכלו לדעת מה צופן העתיד. ההגעה הייתה בעת ובעונה אחת הצלה וראשיתם של חיים חדשים רוויי אי־ודאות.
159.
עזרה וסולידריות קהילתית
קהילות יהודיות ספרדיות ורוסיות היו מבוססות בשנגחאי זה מכבר, והן מילאו תפקיד חשוב בקליטת הבאים החדשים. ארגוני סיוע סיפקו דיור, מזון, טיפול רפואי וסיוע בסידורים הרשמיים. הוועד בראשות פאל קומור היה לאחד הארגונים החשובים ביותר שתמכו בפליטים. תעודות הזיהוי שאושרו בחתימתו של קומור, שנודעו בשם "דרכון קומור", הביאו ביטחון וסיוע לרבים.
160.
התיישבות
רוב הפליטים חיו ברובע הצפוף והעני הונגקאו, לעיתים קרובות בדיור זמני דחוס. חרף התנאים הקשים הם הקימו חנויות, בתי מלאכה, מרפאות, בתי ספר, בתי קפה ומוסדות תרבות. בזכות אווירתו המרכז־אירופית זכה חלק מהרובע לכינוי "וינה הקטנה".
161.
שנות הגטו
לאחר פרוץ מלחמת האוקיינוס השקט נקטע חלק ניכר ממימון הסיוע מחוץ לארץ, והשלטונות היפניים הטילו הגבלות מחמירות והולכות. רבים מראשי הקהילה הספרדית נכלאו כנתיני אויב, והתמיכה הצטמצמה עוד יותר. גרמניה הנאצית ניסתה לשכנע את שלטונות הכיבוש היפניים בשנגחאי לאמץ תוכנית שנועדה להשמיד את יהודי העיר, אך התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל.
162.
הקמת אזור המגורים המוגבל
בפברואר 1943 הקימו השלטונות היפניים "אזור מוגבל לפליטים חסרי אזרחות" ברובע הונגקאו (בכתיב התקופה: Hongkew). פליטים יהודים אירופים חסרי אזרחות שהגיעו לאחר 1937 נדרשו לעבור להתגורר בו. בהודעה הרשמית לא הופיעו לא המילה "יהודי" ולא המילה "גטו", ואולם האזור היה שמור, והכניסה אליו והיציאה ממנו חייבו היתר. לפיכך נודע האזור לדורות הבאים בשם "גטו שנגחאי".
163.
היסטוריה שאינה נשכחת
אף שהפליטים היהודים האירופים עזבו את שנגחאי לאחר המלחמה, הכרת התודה שלהם כלפי מקום המקלט נמשכת עד עצם היום הזה. בעקבות מדיניות הרפורמה והפתיחות של סין וכינון היחסים הדיפלומטיים בין סין לישראל, מספר גדל והולך של ניצולים וצאצאיהם שבים לבקר ב"מולדתם הישנה", להתחקות אחר שורשיהם ולטפח את הידידות בין שני העמים.
164.
שכנות טובה
פליטים יהודים והאוכלוסייה הסינית המקומית חיו זה לצד זה בתנאי הצפיפות של ימי המלחמה. זיכרונות אישיים משמרים דוגמאות רבות לקבלה, לעזרה יומיומית ולחילופי תרבות ביניהם. תושבים סינים מקומיים תמכו בשכניהם הפליטים בדיור, במזון, בעזרה רפואית ובחסד אישי. ב-17 ביולי 1945 פגעה הפצצה אמריקנית ברובע הונגקאו. במהלך תקיפה שכוונה נגד מתקנים צבאיים ומתקני תקשורת יפניים, החטיאו כמה פצצות את יעדיהן ונפלו על אזוריו הצפופים של הגטו. עשרות פליטים יהודים ואזרחים סינים רבים נהרגו בהפצצה, ורבים אחרים נפצעו או נותרו ללא קורת גג. לאחר מכן נטלו תושבים סינים ויהודים כאחד חלק במאמצי החילוץ ובטיפול בפצועים.
Etched in stone
Hungarian Jewish stories architectural heritage in China
1.
In the latter half of the nineteenth century, the imperialist powers forced open the gates of China. Shanghai, foremost among the country’s port cities, rose into a crossroads of international commerce, a meeting ground of cultures, and a crucible of modernization. Between the two world wars, the city drew entrepreneurs, professionals, and refugees from every corner of the world. The history of the Jews who made their home here is not merely a chronicle of wars, revolutions, and persecutions; it is testimony to an extraordinary capacity for renewal — one that created new homes, new communities, and a lasting cultural heritage in China’s most cosmopolitan city.
Many of the Europeans who arrived in Shanghai built distinguished careers and took an active role in shaping the city’s fortunes. Some founded trading houses, some opened shops or workshops, while others made their mark on the city’s economic and cultural life through the force of their professional expertise.
The exhibition traces the presence of Hungarian Jews in twentieth-century Shanghai through three intertwined careers: those of Károly Gonda, Rudolf Sömjén, and Pál Komor. Architect, engineer, and humanitarian public figure, each was bound to the city in his own way — and yet their work bears the imprint of one and the same international, richly layered milieu.
Born in Gyöngyös, Károly Gonda (1889–1969) stands among the defining masters of modern Shanghai architecture. By the 1920s he had become one of the city’s most sought-after designers, leaving a decisive mark on its modern countenance. The department stores, banks, theatres, and cinemas that rose from his drawing board became emblems of urban modernity in interwar Shanghai.
Foremost among the collaborators of his design practice was the civil engineer Rudolf Sömjén (1892–1982), who worked at Gonda’s side for nearly a decade from 1923. Sömjén’s contribution to Shanghai’s modernization lay not chiefly in design, but in his command of advanced structural and technical solutions. Though he returned to Hungary in 1934 and later settled in the British Mandate of Palestine, the most enduring monuments of his work still stand in Shanghai today.
Yet the making of the modern city was never the achievement of architects and engineers alone. Among the defining figures of its international community was Pál Komor (1886–1973), businessman and public figure, a respected member of Shanghai’s international colony. His name, however, is preserved above all by the role he assumed in aiding European Jewish refugees — a role that, during the Second World War, came to mean hope and sustenance for thousands.
The exhibition — Etched in Stone — speaks at once of built heritage and of human destinies. The works of Károly Gonda and Rudolf Sömjén may still be seen in the heart of Shanghai; Pál Komor’s legacy lives on in the history of the city’s international community. Together, the three life paths reveal how the built environment and human steadfastness alike may pass into a city’s historical heritage — and into the collective memory of the Jewish people.
2.
In the second half of the nineteenth century the first Jewish communities took root in Shanghai’s international districts. Sephardi merchant dynasties arriving from the Middle East - mainly from Baghdad, among them the world-renowned Sassoons and Kadoories - settled in the city in pursuit of new horizons in trade. Their commercial success left a lasting mark on the shaping of Shanghai’s modern face.
The dawn of the twentieth century brought a new wave of Jewish immigration, this time from Russia. These newcomers no longer chose China for its economic promise alone: they sought to leave behind revolutions, civil war, and pogroms. For them, Shanghai meant refuge - a place to begin life anew in relative safety. Merchants, artisans, intellectuals, artists, and entrepreneurs made up their community, which in short order became one of the city’s defining social groups.
From the late 1930s, Shanghai assumed a new role on the stage of world history. As Nazi persecution intensified across Europe and country after country closed its borders to Jewish refugees, Shanghai’s international district — in an almost unparalleled manner in the world -continued to admit arrivals without a visa. Between 1938 and 1941, nearly twenty thousand Central and Eastern European Jewish refugees reached the city from Germany, Austria, Czechoslovakia, Poland, and Hungary.
The story of the refugees became inseparably entwined with the name of Pál Komor (1886–1973). Through the Hungarian Relief Fund, founded in the wake of the First World War, he had for years supported the Hungarian prisoners of war, refugees, and people in need who had found themselves in China. When thousands of Jewish refugees arrived in Shanghai after 1938, he drew upon this hard-won experience and assumed a defining role in organizing the International Committee for the Organization of European Immigrants in China.
The organization, which came to be known simply as the Komor Committee, stood by the newcomers in every sphere of life - from housing and food supply through medical care to official administration. The identity papers validated by Komor’s signature, the celebrated “Komor Pass”, held out for many the promise of safety and the possibility of a new beginning. Through the Committee’s work, and through Pál Komor’s personal devotion, it became one of the chief pillars of everyday life for Shanghai’s refugee community.
With the outbreak of the Pacific War, the situation of Shanghai’s Jews steadily worsened. In 1943, the Japanese authorities confined the stateless refugees to a designated residential area in the city’s Hongkou district (rendered Hongkew in the contemporary spelling) - the quarter that posterity remembers as the Shanghai Ghetto.
The second part of the exhibition is devoted to the life and work of Pál Komor and to the story of the European Jewish refugees who found shelter in Shanghai. Their fate reminds us that acceptance, the assumption of responsibility, and practical assistance are not abstract ideals, but deeds that shape human lives. In this active humanity, Pál Komor’s legacy endures as an example.
2.
NÁNDOR ADLER (Ferdinand Adler, 1903–1952)
Ferdinand Adler was born in Kolozsvár (Cluj) into a Jewish merchant family. His exceptional musical talent showed itself early: he studied in Budapest and Vienna, and within a short time became a recognised violinist in Vienna's musical life. His wife, Gertrud Dörfel, came from a Catholic family; before their marriage Adler converted to Christianity, and as an artist used the name Ferdinand Adler. Under the Nazi racial laws, however, he continued to be persecuted on account of his Jewish origin.
Following Austria's annexation to Nazi Germany, he was stripped of his profession, arrested in November 1938, and deported to the Dachau concentration camp. Through his wife's intervention he was released a few months later, and in 1939, like many thousands of European Jews, he fled to Shanghai. At that time the Chinese metropolis was one of the last ports in the world reachable by refugees without a visa.
In Shanghai, Adler began a new life. Within a short time he became a defining figure of the city's musical life: he performed as a soloist and chamber musician, and from 1941 served as concertmaster of the Shanghai Municipal Orchestra. He appeared regularly at events of the Shanghai Hungarian community, performing works by Hungarian composers, including Béla Bartók, at his concerts, and thus became one of the foremost representatives of Hungarian musical culture in the Far East. In 1945 László Hudec, Hungary's honorary consul in Shanghai, wrote Adler a letter of thanks for enhancing the reputation of Hungarian musical culture in Shanghai through his concerts and performances of Bartók's works.
During the Japanese occupation, most European Jewish refugees were forced into the Hongkou ghetto. Thanks to his exceptional artistic standing, Adler was exempted from the mandatory relocation, but he continued to perform regularly for the community living in the ghetto. The Jewish press of the time praised him as one of the city's most outstanding violinists.
He left behind a lasting legacy not only as a performer but also as a teacher. He taught violin to Chinese children at the Shanghai National Conservatory, later in Nanjing, and on weekends at an orphanage in Changzhou. Several of his students went on to become leading figures of Chinese classical musical life, among them Ming Liangsheng, who remembered his Hungarian teacher with gratitude throughout his life. His descendants preserve his memory to this day. Adler's life story shows well that the European Jewish artists who took refuge in Shanghai did not merely find shelter in the city: through their knowledge, their art and their teaching, they also left a lasting mark on China's cultural life.
In 1947 he returned with his family to Vienna, where he became concertmaster of the orchestra of the State Opera. In 1952, at only 49 years of age, he died during a rehearsal.
On the 120th anniversary of his birth, in 2023, a memorial concert was held in his honour in Shanghai, and a plaque on the Wall of Artists in front of the concert hall of the Shanghai Symphony Orchestra preserves his memory.
Ferdinand Adler's story speaks at once of persecution, survival and the building of cultural bridges. Through his art he created a lasting connection between Hungarian, Jewish and Chinese culture. His legacy today belongs not only to Hungarian and Jewish historical memory, but to Chinese cultural memory as well.
3. The ocean liner Conte Verde in the port of Trieste. Source: USHMM
4. Sheng Mingliang as a young man with his violin. Source: Feng Shang
5. Advertisements for Shanghai performances, including Countess Maritza. Source: Klomfar
6. Ferdinand Adler with his bicycle in Shanghai. Source: Christina Adler
7. Plan of the ghetto, published in the North China Daily News, 18 February 1943. Source: USHMM
8. Map of Shanghai, 1941 (original English-language edition). Source: Filmarchiv
9. Wedding photograph of Ferdinand and Gertrude (Trude) Dörfel. Bad Ischl, 14 September 1932. Source: Jewish Museum Vienna
10. Portrait of Ferdinand Adler with his violin, before 1923, Kolozsvár. Source: Jewish Museum Vienna
11. Ghetto registration plaque. Source: Matzdorff
12. Sheng Mingliang. Source: Feng Shang
13. Changzhou, Ferdinand Adler with his students. Source: Feng Shang
14. Ferdinand Adler with Christina. Source: Christina Adler
15. Group photograph, with an inscription in ballpoint pen on the reverse. Source: Jewish Museum Vienna
16. Ferdinand Adler with his students in Nanjing. Source: Feng Shang
17. Changzhou children's home. Source: Feng Shang
18. Sheng Mingliang demonstrating the "Adler grip" (likely a specific violin technique or hand position named after Ferdinand Adler). Source: Feng Shang
19. Newspaper article with a violin. Source: Rosdy Film
20. Photograph of the ship Marine Lynx, the return voyage from Shanghai to Italy, August 1947. Source: Jewish Museum Vienna
21. Christina Adler dressed as a "Chinese girl" for a carnival celebration. Source: Christina Adler
22. 1943. Source: Feng Shang
23. The Adler family in Shanghai, Christina touching the violin. Source: Christina Adler
24. The last family photograph, Christmas 1951. Source: Christina Adler
25. Ferdinand Adler and Trude with baby Christina and their housemate, the singer Ernst Krasso, on the balcony of their Shanghai apartment, June 1946. Source: Christina Adler
26. Employment contract between the Shanghai National Conservatory of Music and Ferdinand Adler, 1 June 1942 to 31 January 1943. Source: Jewish Museum Vienna
27. The Shanghai Bund (riverside promenade). Source: Jewish Museum Vienna
28.
BANK OF EAST ASIA, SHANGHAI, 1926ARCHITECT: KÁROLY GONDAContributing architect: Rudolf SömjénIn the 1920s, Shanghai's financial district developed at an unprecedented pace. It was in this period, in 1926, that one of the Bund's defining new bank buildings was completed: the headquarters of the Bank of East Asia, designed by Károly Gonda. The local press emphasised, even at the time of its opening, just how novel the building was: its clean, vertical articulation and the harmony between façade and interior brought a new elegance and functionality to the city's financial life.
The façade combines classical and modern elements: a base evoking ancient architecture, narrow corner windows and an art deco tower section together create an impression of stability and lightness at once. Windows and decorative elements alternate in a regular rhythm, forming a clean, geometric composition.
Inside, the banking hall was an outstanding example of the modern spatial experience of its time: the column-free, spacious interior and large glass surfaces reinforced a sense of openness. The graphic patterns of the black and grey marble counters and floors contrasted with the light-coloured interior surfaces, while the decoration never distracted from the functional order of the space. The art deco motifs of the main entrance are echoed inside as well, in wrought-iron staircase details, fine woodwork and glazed doors.
The pergolas built on the roof of the building reflect the modern architectural outlook of the period: the roof surface was regarded not merely as a technical closing element but was partly used as an open, airy, shaded space.
The building was ahead of its time not only in style: its interior layout was adapted to the requirements of modern banking operations. Clear circulation, legible customer zones and an elegant yet human-scaled environment together ensured that the modern building was both practical and aesthetically pleasing.
The Bank of East Asia building remains a defining element of the Bund today. It received heritage protection status in 1999, and the plaque placed on its façade bears the name of Károly Gonda, acknowledging the Hungarian architect's contribution to Shanghai's cityscape. Following careful restoration, it reopened in 2018. Today it houses the Shanghai and Hong Kong Bank History Museum, remaining a meeting point of financial culture and architectural heritage.
29. Bank of East Asia, façade (C.H. Gonda). Credit: Balogh Attila
30. Bank of East Asia, corridor (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
31. Bank of East Asia, illustration (C.H. Gonda). Source: Shanghai Sunday Times, February 1925
32. Bank of East Asia, main entrance (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
33. Bank of East Asia, terrazzo pattern (C.H. Gonda). Credit: H. Martin
34. Bank of East Asia, interior view (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
35. Bank of East Asia, illuminated side view (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
36.
KÁROLY GONDA
(Charles Henry Gonda, 1889–1969)
A defining figure of modern Shanghai architecture, he was born Karol Goldstein in 1889 in Gyöngyös, into a Jewish family. During the wave of name Hungarianisation at the turn of the century, the family adopted the name Gonda in 1902. After his father's early death, he moved with his mother and brother to Vienna, where Károly attended secondary school and later studied civil engineering at the Vienna University of Technology, between 1908 and 1914. His architectural experience in Paris and London played a decisive role in shaping his later modernist outlook.
At the outbreak of the First World War he was conscripted; in 1917 he was taken prisoner and sent to the Siberian POW camp at Nikolsk-Ussuriysk, near Vladivostok. There he learned Russian and met his future wife, Yevdokiya Nikolayevna Dmitriyeva, whose sons, George and Vladimir Fedoroff, he taught English. The private lessons turned into love, and they married in 1919. Gonda adopted the boys; the couple had no children of their own.
Fleeing the chaos of the civil war, they escaped to China in 1920 and settled in Shanghai. Gonda began working at the architectural firm Probst, Hanbury & Co., where he quickly achieved professional success. He also became connected to Shanghai's social and business elite, including Sir Victor Sassoon, the Baghdadi Jewish businessman and one of the city's foremost property developers. Their friendship was strengthened by a shared passion, equestrian sport.
In 1922 he founded his own architectural practice in Shanghai under the name C. H. Gonda. Within a short time the office became one of the city's most significant modern architectural studios. In 1928, after moving into the Shahmoon (Capitol) Building he had designed himself, he formed a partnership with the German architect Emil Busch, and from then on his practice operated as Gonda & Busch. From 1923, the Hungarian Jewish architect Rudolf Sömjén served as his leading assistant. The Gonda office designed a number of significant works of modern Far Eastern architecture, including the Sun Sun department store, the Bank of East Asia headquarters and the Shahmoon (Capitol) Building. Gonda's style was defined by clean geometry, a modern technological sensibility, and a particular interest in cinemas, the new communal spaces of modern urban culture: more than half of the buildings he designed were film theatres.
Gonda was an active member of Shanghai's Freemasonic community, regularly exhibited his paintings as an art lover, and supported the work of Jewish charitable organisations. In 1928 he received the title of honorary architect of Amoy (Xiamen) University. He remained in Shanghai through the Second Sino-Japanese War and the Japanese occupation, before emigrating with his wife to the United States in 1949. He lived in San Francisco and later in Lakewood, where he devoted himself solely to painting. Yevdokiya passed away in 1968, Károly Gonda in 1969.
His life is the extraordinary story of an architect who set out from a Central European Jewish middle-class family. The buildings that shaped the face of modern Shanghai stand among the outstanding achievements of European art deco and modernism, reflecting a distinctive encounter between European modern architecture and the urban environment of Shanghai. They remain defining elements of Shanghai's historic cityscape to this day.
37.
Gonda's car
During his years in Shanghai, Gonda's way of life also reflected his professional success. After modest beginnings on Dixwell Road, a dark green Packard, one of the most prestigious American luxury cars of the era, came to stand in the garage of his colonial villa on Ferry Road. The marque was a status symbol of Shanghai's international elite, a clear sign that by the 1930s Károly Gonda had become one of the city's respected and prosperous architects.
Spacious, with a long wheelbase, a powerful engine and an elegant body, the Packard signified not only comfort but also standing. Such cars embodied the standard of living of modern Shanghai's international elite. For Gonda the Packard was not merely a status symbol but a natural expression of his enthusiasm for technical progress, part of the same modern outlook that also found expression in his buildings.
38. C.H. Gonda, portrait. Source: Bob Fedoroff
39. C.H. Gonda in Central Park, New York, 1949. Source: Bob Fedoroff
40. Article on Gonda and Luna Park. Source: The China Press (1931), courtesy of Peter Varga
41. North China Desk Hong List, 1929, and North China Desk Hong List, 1922. Source: North China Daily News and Herald, courtesy of Peter Varga
42. C.H. Gonda in Central Park, New York, 1949. Source: Bob Fedoroff
43. Shanghai Volunteer Corps, 1922–1923: George first from the left, Vladimir second. Source: Bob Fedoroff
44. C.H. Gonda in New York, 1964. Source: Bob Fedoroff
45. Groendyke Packard automobile. Source: Shanghai Archives
46. Károly Gonda and Yevdokiya Gonda, 1950. Source: Bob Fedoroff
47. Street view of the Roxy Theatre (C.H. Gonda). Source: Pastvu
48. Yevdokiya Gonda, 1923. Source: Bob Fedoroff
49. Cadets Vladimir and George of the Shanghai Volunteer Corps, 1922. Source: Bob Fedoroff
50. C.H. Gonda in Hangzhou. Source: Bob Fedoroff
51. Gonda's illustration of the Bank of Communications. Source: Katya Knyazeva
52. Article on two theatres renovated by Gonda. Source: Shanghai Times, December 1941, courtesy of Peter Varga
53. Luna Park in the press. Source: Le Journal de Shanghai (1931)
54. C.H. Gonda in Quebec. Source: Bob Fedoroff
55. Gonda in his office, 1925–1926. Source: Bob Fedoroff
56. C.H. Gonda's signature. Source: Hungarian National Archives
57. Gonda at a reception held by the French Club, with V. Niskafien, Consul General of Finland, as guest of honour. Source: The China Press, March 1939
58. Károly Gonda in his Shanghai office, 1925 (detail). Source: Bob Fedoroff
59. "Gonda designs a new type of theatre seat." Source: The China Press, September 1931, courtesy of Peter Varga
60. C.H. Gonda's business card. Source: Hungarian National Archives
61. Registration list of the Dutch consulate, 1939–1940. Source: Hungarian National Archives
62. C.H. Gonda's consular registration, 1939. Source: Hungarian National Archives
63. Victoria Theatre, Tianjin, 1935. Source: Katya Knyazeva
64. Soldiers marching past the Whiteaway, Laidlaw & Co. department store. Source: Katya Knyazeva
65. Birth certificate of C.H. Gonda. Source: Heves County Archives66. Károly Gonda in his Shanghai office, 1925
67. Illustration: "Shanghai Jewish Community Plans Garden City for Eretz Yisrael," featuring Károly Gonda's drawing of the proposed synagogue, together with a portrait of Mr. Charles H. Gonda in the accompanying profile, "A Rising Architect." Source: Israel's Messenger, 26 September 1924.
In 1924, Károly Gonda published his concept "Garden City for Eretz Yisrael" in the Shanghai-based periodical Israel's Messenger. This piece also demonstrates that Gonda linked modern architecture to the idea of Jewish community-building and the shaping of a future vision.
68.
CAPITOL (SHAHMOON) OFFICE BUILDING
SHANGHAI, 1926–1928ARCHITECT: KÁROLY GONDA
Contributing architect: Rudolf SömjénBetween 1926 and 1928, the Capitol Theatre and Office Building rose on a new urban axis of modernising Shanghai. With its corner tower and curved massing, the building quickly became one of the most striking landmarks of the neighbourhood. The collaboration between the client, Solomon Elia Shahmoon, and the architect, Károly Gonda, produced a building that contemporary journalists and architects praised as an outstanding achievement of modern Shanghai architecture. The curve of the façade followed the bend of the street with subtlety, while the corner tower gave the building an elegant, instantly recognisable character.
The Capitol Theatre, which opened on the ground floor, was already one of the city's most modern cultural venues at the time of its opening. Its column-free auditorium, seating around a thousand people, remained spacious despite the five storeys rising above it. Central heating, a modern ventilation and cooling system, discreet amber lighting, and the crystal chandelier hanging beneath the dome of the foyer together provided comfort and understated elegance. The decoration of the dome and the twenty-two life-size statues were the work of the decorative sculptor György Koppány, and they defined the theatre's distinctive atmosphere. Its reliefs evoking the performing arts and its subtle art deco motifs further reinforced this effect.
The five floors above the theatre held offices and luxury apartments, including Gonda's own office, "Gonda & Busch," where Rudolf Sömjén also worked. The building's technical equipment was unique for its time: a fireproof reinforced-concrete attic for the safe storage of film reels, Otis lifts, an emergency exit fitted with safety lighting, and a sprinkler system fed by an artesian well ensured its safety. It is no accident that several major American film studios, including Fox Films Corporation and Paramount, set up their Shanghai offices here.
Over the decades the building underwent several alterations, yet it has retained its original character. The decorative reliefs, the concrete staircases and the wrought-iron balcony railings still recall the era when Shanghai was taking shape as a modern city. The Capitol was one of the buildings that embodied this energy and forward vision. It was more than a cinema, office and residential building: it became one of Shanghai's early icons.
69. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, façade (C.H. Gonda). Credit: Balogh Attila
70. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, main entrance (C.H. Gonda). Source: Dr. Giora Sömjén
71. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, historic photograph (C.H. Gonda). Source: Shanghai of To-day: A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the "Model Settlement" (1930)
72. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre in the press (C.H. Gonda). Source: Shanghai Sunday Times, December 1926, courtesy of Peter Varga
73. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, staircase pattern (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
74. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, floor plan (C.H. Gonda). Source: Dr. Giora Sömjén
75. Capitol (Shahmoon) Office Building and Theatre, sculptural decoration by György Koppány (C.H. Gonda). Source: Dr. Giora Sömjén
76.
RUDOLF SÖMJÉN (1892–1982)Rudolf Schlesinger was born in Vienna in 1892 into a religious, middle-class Jewish family. At the age of six the family moved to Budapest, where the name was Hungarianised to Sömjén. From childhood he showed marked artistic and technical talent: he learned the violin, read widely and also drew. He pursued his higher studies at the Royal Hungarian State Higher Building Trade School in Budapest, where he earned his degree in architectural engineering. Later in life he continued to develop his skills as a painter through evening courses.In the First World War he served as a volunteer officer for a year in Galicia, and his service was recognised with the Iron Cross. He was taken prisoner of war and held in the camp at Kasimov near Ryazan, then in the Siberian camps of Berezovka and Troitskaya, where he spent almost three years. As an officer he was not made to do forced labour, so he had time to learn Russian well, and Russian classic literature became an important source of spiritual sustenance for him. After his release he went to Mongolia, where he made stunning drawings.
His architectural career began in Harbin, Manchuria. In 1921 he arrived in Shanghai by way of Shenyang and Tianjin. From 1923 he worked in the office of the Hungarian Jewish architect Károly Gonda, first as an assistant architect and later as a leading associate. This exceptionally talented young architect played a decisive role in the creation of numerous iconic modern and art deco buildings still standing in Shanghai today, among them the Cathay Theatre, the Whiteaway Laidlaw department store, the Cosmopolitan building and theatre, the Sun Sun department store, the old Grand Theatre, Luna Park (a greyhound racetrack) and the Shanghai Jewish School. His artistic vision and architectural sensitivity significantly shaped the individual style and character of these buildings.
In 1932 he continued his career at the firm of Leonard, Veysseyre & Kruze. A lasting record of this period survives in his refined interior designs and remarkable perspective drawings; among other works, he produced the designs for the elegant interiors of the Chung Wai Bank during this time. In Shanghai he led an upper-middle-class life, speaking Hungarian, German, English and Russian fluently. He painted, took photographs, and enjoyed attending classical concerts.
In 1934 he returned to his family in Europe. He married Magda Bodor, an outstandingly talented violinist. Amid rising antisemitism, the couple emigrated to the British Mandate of Palestine. Sömjén worked first for the Iraq Petroleum Company, then in the technical department of the British military command in Jerusalem. Magda continued her career as a violin teacher. Their son, Giora Sömjén, was born in 1939. Rudolf later carried out research at the Technion's institute of urban planning in Haifa and also worked at architectural firms.
After Giora finished school and completed his military service, he went to study in Switzerland; his parents then moved to Paris and later to the Netherlands. There Sömjén worked as a designer for several architectural firms over eight years, while Magda played viola in Dutch philharmonic orchestras. In 1971, Giora began his doctoral studies at the Weizmann Institute, and his parents returned to Israel as well. Rudolf Sömjén became the aesthetics consultant for the city of Rehovot. He remained active in his profession until the age of 84. In his final years he again painted intensively. He died in 1982, at the age of 90.
Sömjén was a religious man. His peace-loving nature was tested more than once in his lifetime by war.
77. Background.
78. Rudolf Sömjén, 1960. Source: Dr. Giora Sömjén
79. Rudolf Sömjén. Source: Dr. Giora Sömjén
80. The Ritz Theatre (drawing by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
81. Rudolf Sömjén, 1931. Source: Dr. Giora Sömjén
82. Acrylic painting by Rudolf Sömjén. Source: Dr. Giora Sömjén
83. Rudolf Sömjén and his wife. Source: Dr. Giora Sömjén
84. Military officers. Source: Dr. Giora Sömjén
85. Lieutenant Rudolf Sömjén. Source: Dr. Giora Sömjén
86. Rudolf Sömjén on horseback. Source: Dr. Giora Sömjén
87. Teahouse (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
88. Statues in a Chinese temple (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
89. Postcard sent to Rudolf Sömjén at the Kasimov prisoner-of-war camp. Source: Dr. Giora Sömjén
90. Dinner invitation envelope. Source: Dr. Giora Sömjén
91. Red Cross prisoner-of-war camp postcards. Source: Dr. Giora Sömjén
92. Rudolf Sömjén's family, 1935. Source: Dr. Giora Sömjén
93. Dinner invitation. Source: Dr. Giora Sömjén
94. Rudolf Sömjén's driving licence. Source: Dr. Giora Sömjén
95. Rudolf Sömjén's car. Source: Dr. Giora Sömjén
96. Cover of Rudolf Sömjén's driving licence. Source: Dr. Giora Sömjén
97. Shanghai Custom House (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
98. Portrait of a Chinese man (drawing by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
99. A Chinese girl (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
100. Chinese mother with her child (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
101. A Chinese labourer (photograph by Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
102.
These panels present the life of Pál Komor through the narrative of his granddaughter, Valerie Komor, drawing on family documents, letters and personal recollections. The version below preserves the most important historical and human connections.
Pál Komor and helping the refugees
Pál Komor (1886–1973) was born in Budapest but lived in Shanghai from childhood. As a Hungarian businessman, honorary consul and humanitarian organiser, he took on a defining role from 1938 onward in assisting the Central and Eastern European Jewish refugees who arrived in Shanghai fleeing Nazi persecution.
103.
The family and the Kuhn & Komor firm
The Komor family settled in the Far East at the end of the nineteenth century. Izidor Komor and his brother Siegfried traded in Chinese and East Asian works of art through the firm Kuhn & Komor, founded together with Arthur Kuhn. The company operated in several Asian cities and played an important role as an intermediary between Asia and Europe. Pál arrived in Shanghai with his family in 1898.
104.
Consular and community involvement
From 1917, Pál Komor worked with the Dutch consulate to assist Hungarians living in Shanghai, and later served as honorary consular representative of the Hungarian community. His diplomatic experience, language skills, and extensive business and social connections later proved essential to his work supporting refugees.
The Komor Committee
The International Committee, founded in 1938 and widely known as the Komor Committee, became one of the most important relief organisations for the European refugees arriving in Shanghai. Its operation was made possible in large part by the support of Sir Victor Sassoon. The organisation provided food, housing, medical care, childcare and employment. Komor also employed refugees within the committee, while accepting no payment for his own work. The organisation's motto was: "Faith, hope and work."
105.
The Komor passes
One of Pál Komor's most important initiatives was the system of identification documents issued to refugees. The documents he signed, later known as the "Komor pass," were accepted by both the Chinese and the Japanese authorities. By 1941, more than fifteen thousand such documents may have been issued. They eased official administration and employment, and after the war enabled many to leave Shanghai.
Children and personal assistance
Komor paid particular attention to refugee children. He regularly visited the committee's kindergarten, where he was known as "Uncle Pali." He personally supported sick and needy young people as well. In his writings, however, he sharply criticised the indifference of those who, despite having the means, failed to help those in need.
106.
Family, home and work
In 1915 Pál Komor married Adèle Rogalsky, and the couple had two sons. Their Shanghai home was designed by his friend László Hudec, the celebrated Hungarian architect; the building still stands today. Komor worked in trade, first as an expert in tea and furs, later running his own import business, but his community and humanitarian work became the most important part of his life.
War, internment and losses
Both world wars weighed heavily on Komor's life. In 1919 the British expelled him from Shanghai as an enemy national. On 27 January 1942, the Japanese authorities arrested him, interned him, mistreated him and interrogated him, suspecting him of being an Allied spy. He was released on 2 March 1942, but was forbidden from continuing his work with the committee. During the Holocaust in Hungary, he lost several members of his family.
107.
Diary and personal testimony
The diary Komor kept between 1942 and 1944 offers a personal picture of wartime Shanghai, his daily life, his fears and his hopes. Writing in English, German and Hungarian, he followed events in Europe and China and recorded his own growing physical and emotional exhaustion.
Departure and legacy
Pál Komor and his wife left Shanghai in 1948 to join their sons, who were living in California. After fifty-one years, he had to bid farewell to his home, his friends and the setting of his life until then. He left behind most of his material possessions, but left a lasting humanitarian legacy. His work remains today an outstanding example of taking responsibility, offering practical help, and standing firm for others.
108. László Ede Hudec. Source: Alvin Hudec
109. Façade of the Grand Theatre. Credit: Balogh Attila
110. The Kuhn & Komor antique shop. Source: Pastvu
111. Pál Komor, 1904. Source: Pastvu
112. The Hungarian Association. Source: North China Daily News and Herald, courtesy of Peter Varga
113. Text
Two Hungarian Architects in Shanghai
Interwar Shanghai was home to two significant Hungarian architectural practices: that of László Hudec and that of Károly Gonda. Their clientele and architectural outlook differed. Hudec worked across many genres, from private houses and churches to major public buildings, and his style developed from historicist forms through art deco to modernism. Gonda became known chiefly as a designer of banks, department stores, hotels and cinemas, working in a bold, "ultramodern" idiom.
Their careers converged in the city block beside the racecourse. In 1928, Gonda and Emil Busch created the first Grand Theatre by converting the Carlton Ballroom, and Gonda also designed a twenty-one-storey hotel for the Grand Realty Co. on the same site. Due to the company's financial difficulties, the plan was never realised, and the plot was sold in 1931. The neighbourhood's new landmarks were ultimately designed by Hudec: the new Grand Theatre, which opened in 1933, and, close beside it, the Park Hotel.
Hudec and Komor
Hudec arrived in Shanghai in 1918, having escaped from Siberian captivity as a prisoner of war. At the time, Izidor Komor and his son Pál were already helping Austro-Hungarian prisoners of war fleeing Russia toward China with money, administrative assistance and lodging; Hudec himself began his life in Shanghai as a lodger with the Komor family. He was at first bound to Pál Komor by close friendship: they listened to classical music together, and Hudec later designed Komor's home on Amherst Avenue. Over time, their relationship soured over political and personal differences.
Hudec later succeeded Komor as president of the Hungarian Association. Komor carried out consular-type duties without ever receiving an official appointment; Hudec was named honorary consul of the Kingdom of Hungary in 1942, with his accreditation following in 1943. Hudec himself was not Jewish, but he also intervened on behalf of his Jewish colleagues. Surviving letters from his secretary, Charlotte Dávid, testify that despite the pressure placed upon him, Hudec continued to support her and offered her assistance during the period of restrictions imposed on Jews.
114.
PÁL KOMOR (1886–1949)Pál Komor was born in Budapest into a Jewish merchant family. While still a child, he moved with his family to the Far East. His father, Izidor Komor, played a decisive role in the eastward expansion of Kuhn & Komor, an art and luxury goods trading firm he headed. The company was founded in Yokohama and later opened branches in Hong Kong and Shanghai, building an international reputation on the sale of genuine European and Asian works of art.
Growing up in this Asian commercial milieu, Pál spoke several languages and moved with ease between the business and cultural worlds of East and West. As an adult he ran a company dealing in fur and pelt exports, while becoming one of the most respected figures of the Hungarian community in Shanghai.
He took a leading role in running the Hungarian Association, which provided an organisational framework for the local Hungarian community, and in 1923 founded the Hungarian Relief Fund, which supported Hungarians arriving in or living in Shanghai. He helped Hungarian prisoners of war return home from Siberia with financial and material assistance, arranging housing, provisions and means of travel for them. Later, as the situation in Europe worsened, supporting Jewish families fleeing to Shanghai became his mission: he provided them with lodging, food, employment and, often, travel documents.
After August 1938, his role as a helper rose to a new level: he became a co-founder of the International Committee for the Assistance of European Refugees in China, which became known as the "Komor Committee."
Between 1938 and 1942, the committee arranged accommodation, relief, education, medical care and employment for nearly 20,000 Central European Jews who had taken refuge in Shanghai. It operated separate relief funds, among them a milk fund and funds for schools, nurseries, coal and clothing, and issued identification documents that eased the refugees' identification, movement and daily life in Shanghai. These became known, after Pál Komor, as the "Komor Pass." For many, these documents created the very conditions of survival. Without any official diplomatic post, through personal commitment and steadfastness, Komor became one of the most important supports for the refugees arriving in Shanghai.
His memory is still preserved in Shanghai: a plaque on the wall of the Shanghai Jewish Refugees Museum commemorates the humanitarian work through which he played a decisive role in helping several thousand persecuted people.
115. Drawing and photograph of Pál Komor's house on Xinhua Road. Source: Balogh Attila116. The building that once housed Pál Komor's office at 123 Canton Road (Guangdong Road), 广东路. Credit: Balogh Attila117. The entrance to Pál Komor's former office at 123 Canton Road (Guangdong Road), 广东路. Credit: Balogh Attila118. The building that once housed another of Pál Komor's offices; the office faced onto the alley. Credit: Balogh Attila119. Another residence of Pál Komor: this building stood only 50 metres from his parents' home. Credit: Balogh Attila120. Another residence of Pál Komor: the building's entrance. Credit: Balogh Attila121. Another residence of Pál Komor: memorial plaque. Credit: Balogh Attila122. Portrait of Komor, shown at the former Ohel Moishe Synagogue's exhibition on the refugees. Source: Balogh Attila123. Memorial plaque to Pál Komor, originally displayed at the Peace Hotel, at the office of his relief organisation, now on view on the wall of the Shanghai Jewish Refugees Museum. Source: Balogh Attila
125.
SUN SUN DEPARTMENT STORE, SHANGHAI, 1925–1926ARCHITECT: KÁROLY GONDA
Contributing architect: Rudolf Sömjén
The Sun Sun Department Store, known to Shanghai residents for its "needle-sharp tower" and celebrated as an architectural innovation, opened in January 1926 and later became one of the city's most iconic buildings. The name "Sun Sun" derives from the Chinese term Xin Xin (新新), taken from Confucius's Great Learning. Its meaning, continuous renewal and constant progress, reflected the spirit of the store well.
Drawing on his experience in Australia, the owner, S. K. Lau, wished to bring to Shanghai a department store concept that would embody modern commerce, comfort and new forms of social life all at once. He commissioned Károly Gonda, who created a modern emporium ahead of its time. The building stood out among its contemporaries from the very first glance. The upward-sweeping lines of the main façade evoke the dynamism of the modern metropolis, while the rear façade still shows traces of art deco ornament and delicate touches of Art Nouveau. Inside, the mosaic staircase and massive balustrades still recall the elegance of the turn of the century, even as the overall spatial organisation and façade design already reflect the outlook of modern urban commercial architecture. This stylistic transition gives the Sun Sun Department Store its distinctive character.
The store's interior was designed to meet the shopping needs of the modern age. The ground floor housed a drinks counter and a bank, while the upper floors offered nearly everything, from silk goods and shoes to porcelain, glassware, electrical goods, carpets and furniture.
The great department stores of the era set a new direction: shopping increasingly became a social experience. The Sun Sun offered this in particularly varied form. Performances were regularly held on a stage set up on the roof, while a dance hall, a billiard room and other entertainment venues awaited visitors inside the building. Twenty-person lifts, a spherical automatic dispenser that sprayed perfume at the entrance, and a constant flurry of promotions all helped make shopping one of the most appealing social gathering points of modern city life.
The Sun Sun's most remarkable technological feature was the glass-walled radio station built on its roof, which began broadcasting on 18 March 1927. For six hours a day it broadcast operas, news and advertisements, at a time when wireless radio was still a futuristic novelty and required foreign specialists to operate it. Today the building houses the Shanghai First Foodmall, but its original spirit lives on. The Sun Sun Department Store was one of the early symbols of a modernising Shanghai: at once a commercial hub, a meeting place, a venue for entertainment and a symbol of technological progress, it marked a milestone in the city's social, commercial and cultural development.
126. Sun Sun Department Store, staircase pattern (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Nicky Almasy
127. Sun Sun Department Store, roof-level pattern (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Nicky Almasy
128. Sun Sun Department Store, side view (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: Shanghai of To-day: A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the "Model Settlement" (1930)
129. Sun Sun Department Store, façade (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Nicky Almasy
130. Sun Sun Department Store, illustration in the press (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: Shanghai Daily
131. Sun Sun Department Store, opening announcement letter (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: The China Press, January 1926, courtesy of Peter Varga
132. Sun Sun Department Store, newspaper article (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: The China Press, January 1926, courtesy of Peter Varga
133.
BANK OF COMMUNICATIONS, SHANGHAI, 1948ARCHITECT: KÁROLY GONDACompleted between 1946 and 1948, the headquarters of the Bank of Communications was the last in a line of stately bank palaces along the Bund, and one of the last major bank buildings erected in Shanghai before 1949. Although the institution had already established a presence in Shanghai in 1908, taking over the building of the Deutsch-Asiatische Bank in 1919, the World War and the Japanese occupation delayed the construction of a new headquarters for decades. Károly Gonda completed his designs by 1937, but construction could only begin after the war, in 1946, and was finished in 1948. Three Chinese architects from Allied Architects, Benjamin Chih Chen, Chuin Tung and Shen Chao, took part in its execution.
The Bank of Communications building represents a restrained, elegant variant of modern art deco. With its pale stone facing and pronounced symmetry, its façade stands out at first glance from the earlier neoclassical and neo-Renaissance bank palaces of the Bund.
The central section of the façade rises in a series of steps, while the two lower wings follow the same form at a reduced height, creating a calm yet powerful sense of proportion. The entrance is one of the building's most striking features: the doorway is framed in black marble, creating a sharp contrast with the pale stone façade. Above the entrance runs a richly ornamented bronze grille of geometric pattern, an elegant art deco detail enriching the façade. The balustrades of the broad double staircase leading to the entrance are adorned with bronze ornaments shaped like stylised Chinese coins, a subtle allusion to the building's function.
The harmony of the building rests on carefully chosen proportions. Every element of the façade is symmetrically composed, reflecting the clean, balanced forms of modernism. The Bank of Communications building is a fine example of the architectural conviction that a building's form should express its purpose: its appearance radiates stability, reliability and authority all at once.
By the late 1940s, the Bank of Communications' new headquarters was not merely home to a financial institution but also a symbol of a rapidly changing city: an imprint of a period when the Bund still retained its former prestige while striving to keep pace with the modern world. Since 1951, the building has housed the Shanghai Federation of Trade Unions. A heritage plaque at the entrance, together with a portrait of Károly Gonda displayed inside, still preserves the memory of the architect, who secured with this work a lasting place in the architectural history of Shanghai.
134. Bank of Communications, façade (C.H. Gonda). Credit: Balogh Attila
135. Bank of Communications, façade (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
136. Bank of Communications, entrance (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
137. Bank of Communications, architectural drawing (C.H. Gonda). Source: Shanghai Archives
138. Bank of Communications, interior (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
139. Bank of Communications, foyer (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
140. Bank of Communications, corridor (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
141. Bank of Communications, interior detail (C.H. Gonda). Credit: Nicky Almasy
142.
CATHAY THEATRE, SHANGHAI (1932)
ARCHITECT: KÁROLY GONDA
Contributing architect: Rudolf Sömjén
Built in the French Concession, the cinema originally known as the New Carlton Theatre later took its name from the Cathay Land Company, the real estate firm of its owner, the Baghdadi Jewish-born magnate Sir Victor Sassoon. The art deco theatre opened on 1 January 1932 with a screening of the Metro-Goldwyn-Mayer drama A Free Soul. The poster from that premiere is still displayed on a tableau in the cinema's lobby.
Built for China Theatres Ltd., the reinforced-concrete structure faced in red brick was hailed by the contemporary press as "ultra-super-modern," offering new solutions attentive to the film-going habits of the era. For a special experience, an open-air screening area was created on the roof terrace, allowing audiences to enjoy films outdoors during the summer months. Inside, the walls were finished in bronze, orange and gold, with soft, diffused light filtering through opal-glass fixtures. The entrance opened onto a spacious octagonal foyer housing the box office. The auditorium was decorated in blue, orange, salmon, faded green and bronze.
The flat ceiling was divided by glass rods lit by nearly 2,000 light sources, while built-in fans supplied fresh air to the audience. It was the first cinema in the Far East whose decoration was adapted to its function. The seats of the 1,080-seat, 30-row auditorium were purpose-built to designs by Károly Gonda, who studied the essential comforts of film-going and devised custom cinema chairs for the building. The upholstered seats, with walnut backs and orange fabric, each had their own individual armrest, so that strangers seated together would not have to share.
The backrest was adjustable, and the seat itself set deeper so that shorter patrons could sit comfortably, while the space in front of the seats was generous enough for taller viewers to stretch out their legs. Known as the "Gonda Special," the seat design was manufactured by M. Chalk.
In the building once owned by the industrial magnate Victor Sassoon, mostly Hollywood films were shown until 1949, subtitled in Chinese and accompanied by simultaneous interpretation delivered through headphones. Some of the stepped art deco iron railings of the roof terrace survive today, echoing the silhouette of the cinema's façade. The Cathay Theatre still operates as a cinema, screening both Chinese and Western films. On 15 February 1994, the Shanghai municipal government placed a heritage plaque on the building's façade, commemorating, among others, its architect, Károly Gonda.
143. Cathay Theatre (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: Le Journal de Shanghai, 1931
144. Cathay Theatre (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Balogh Attila
145. Cathay Theatre (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Balogh Attila
146. Cathay Theatre, main entrance (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Nicky Almasy
147. Cathay Theatre, façade (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
148. Cathay Theatre (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Credit: Nicky Almasy
149. Cathay Theatre, architectural drawing (C.H. Gonda / Rudolf Sömjén). Source: Dr. Giora Sömjén
150. Shanghai today. Credit: Balogh Attila
151. Shanghai today. Credit: Balogh Attila
152. Shanghai today. Credit: Balogh Attila
153. Shanghai today. Credit: Balogh Attila
154.
Shanghai and the Jewish Refugees
Between 1936 and 1941, more than 18,000 European Jews fleeing Nazi persecution arrived in Shanghai. For them, the city offered one of the last remaining places of refuge anywhere in the world. The refugees lived through severe hardship and, later, strict restrictions, yet the great majority nonetheless survived the Holocaust and the war.
155.
Escape Routes
At first, refugees reached Shanghai by ship from European ports. After the sea routes closed, many travelled instead through the Soviet Union, Siberia, northeastern China and Japan. It was by this route that some four hundred teachers and students of the Mir Yeshiva of Poland also arrived. After the outbreak of the Pacific War in 1941, reaching Shanghai became almost impossible.
156.
Fleeing Europe
Nazi persecution, the stripping of rights, the confiscation of property and outright violence forced growing numbers of Jews to leave Europe. Yet most countries closed their borders to refugees, a fact made unmistakably clear by the failure of the 1938 Évian Conference. Shanghai required no entry visa, though leaving Europe still called for official travel documents.
157.
A Visa for Life: Dr. Ho Feng Shan
Ho Feng Shan, China's consul general in Vienna, issued several thousand visas to persecuted Jews between 1938 and 1940. These documents allowed their holders to leave territory under Nazi rule and reach Shanghai or another place of safety. In 2001 he was posthumously honoured with the title Righteous Among the Nations for his humanitarian work.
158.
Arrival in Shanghai
Most of the refugees who arrived after 1937 reached the distant, unfamiliar city stripped of their possessions and with almost nothing left. They did not speak the language, did not know local conditions, and had no way of knowing what the future held. Arrival meant both deliverance and the beginning of an uncertain new life.
159.
Help and Community Solidarity
Sephardi and Russian Jewish communities were already established in Shanghai and played an important part in welcoming the newcomers. Relief organisations provided housing, food, medical care and administrative assistance. The committee led by Pál Komor became one of the most important organisations supporting the refugees. The identification documents authenticated with Komor's signature, known as the "Komor pass," brought safety and assistance to many.
160.
Settlement
Most refugees lived in the crowded, impoverished district of Hongkou, often in overcrowded temporary housing. Despite the difficult conditions, they established shops, workshops, medical practices, schools, cafés and cultural institutions. Because of its Central European atmosphere, part of the neighbourhood came to be known as "Little Vienna."
161.
The Years of the Ghetto
After the outbreak of the Pacific War, much foreign relief funding was cut off, and the Japanese authorities introduced increasingly strict restrictions. Many leading members of the Sephardi community were interned as enemy nationals, causing support to decline further. Nazi Germany attempted to persuade the Japanese authorities occupying Shanghai to adopt a plan aimed at the destruction of the city's Jews, but the plan was never carried out.
162.
Establishing the Restricted Residential Area
In February 1943, the Japanese authorities established a "restricted area for stateless refugees" in the district of Hongkou (in the spelling of the time, Hongkew). European Jewish refugees without citizenship who had arrived after 1937 were required to move there. The official announcement used neither the word "Jewish" nor the word "ghetto," yet the area was guarded, and entry and exit required a permit. Posterity therefore knows it as the "Shanghai ghetto."
163.
An Unforgettable History
Although the European Jewish refugees left Shanghai after the war, their gratitude toward the place of refuge endures to this day. Following China's reform and opening-up policy, and the establishment of diplomatic relations between China and Israel, growing numbers of survivors and their descendants have returned to visit their "old homeland," to trace their roots and to nurture the friendship between the two peoples.
164.
Good Neighbourliness
Jewish refugees and the local Chinese population lived side by side under cramped, wartime conditions. Personal recollections preserve numerous examples of acceptance, everyday assistance and cultural exchange between them. Local Chinese residents supported their refugee neighbours with housing, food, medical help and personal kindness. On 17 July 1945, an American air raid struck the Hongkou district. During an attack aimed at Japanese military and communications installations, several bombs missed their targets and fell on the densely populated areas of the ghetto. Dozens of Jewish refugees and numerous Chinese civilians were killed in the bombing, and many more were injured or left homeless. In the aftermath, both Chinese and Jewish residents took part in the rescue effort and in caring for the wounded.
砖石与记忆
一.
19世纪下半叶，帝国主义列强打开了中国的大门。作为中国最重要的港口城市之一，上海迅速发展成为国际贸易、文化交汇与现代化进程的重要中心。两次世界大战之间，这座城市成为来自世界各地的商人、专业人士和难民的重要汇聚地。定居于上海的犹太人，不仅经历了战争、革命与迫害，也凭借非凡的适应力，在这座中国最具国际化色彩的城市中建立起新的家园、社区，并留下了独特而深远的文化遗产。
来到上海的欧洲人中，许多人在此开创了卓越的事业，并积极参与了城市的发展建设。有人创办国际贸易公司，有人开设商号、建立工厂，也有人凭借专业知识，在上海的经济、建筑和文化生活中发挥了重要作用。
本次展览以鸿达·卡罗里、肖勉·鲁道夫和科莫尔·保罗三位匈牙利犹太人的人生轨迹为缩影，呈现20世纪匈牙利犹太人在上海的生活与贡献。作为建筑师、工程师和人道主义社会活动家，他们以不同的身份与方式融入上海，却共同见证并塑造了这座国际都市多元开放的发展历程。
出生于匈牙利珍珠市的鸿达·卡罗里（1889—1969），是现代上海建筑史上最具影响力的建筑师之一。20世纪20年代，他成为上海最负盛名的建筑设计师之一，在塑造城市现代风貌方面发挥了举足轻重的作用。他设计的百货公司、银行、剧院和电影院，不仅成为当时上海城市景观的重要组成部分，也是两次世界大战之间现代都市生活的鲜明象征。
土木工程师肖勉·鲁道夫（1892—1982）是鸿达建筑事务所最重要的合作伙伴之一。自1923年起，他与鸿达共事近十年。肖勉凭借深厚的结构工程和建筑技术专长，为上海现代建筑的发展作出了重要贡献。1934年，他返回匈牙利，后移居英属巴勒斯坦托管地。他参与建造的建筑至今仍屹立于上海，见证着那段历史。
现代上海的形成，不仅仅源于建筑师和工程师的创造。科莫尔·保罗（1886—1973）同样是上海国际社群中的重要人物。作为商人和社会活动家，他深受上海国际侨民社会的尊敬。科莫尔在第二次世界大战期间积极援助欧洲犹太难民的义举，为数以千计流离失所的人带来了希望与庇护。
本次展览主题“砖石与记忆”，既呈现城市建筑这一有形遗产，也象征那些镌刻于历史中的人生故事。鸿达·卡罗里与肖勉·鲁道夫设计建造的建筑至今仍矗立于上海市中心；科莫尔·保罗的精神遗产也同样延续于上海国际社群的记忆之中。三位主人公的人生轨迹共同诠释了：无论是留存于城市空间中的建筑，还是面对时代风云所展现的人道精神，都已成为上海历史遗产的重要组成部分，也融入了犹太民族群体记忆的长河。
二.
19世纪下半叶，随着上海国际租界的发展，最早的犹太社群也开始在这座城市落脚。来自中东、尤其是巴格达的塞法迪犹太商人家族——包括世界闻名的沙逊家族和嘉道理家族——为了开拓新的商业机遇来到上海定居。凭借卓越的商业才能，他们不仅积累了巨大的财富，也在塑造现代上海的过程中发挥了重要作用。
20世纪初，又一批犹太移民来到上海，这一次，他们主要从俄国南下。与早期为商业机会而来的移民不同，这些人更多是为了逃离革命、内战和反犹迫害，将中国视为一处可以重新开始生活的避难所。在上海，他们得以在相对安全的环境中重建家园。商人、手工业者、知识分子、艺术家和企业家共同构成了这一充满活力的社群，并很快发展成为上海国际社会中具有重要影响力的一支力量。
20世纪30年代末，上海在世界历史中承担起了新的使命。随着纳粹对犹太人的迫害日益加剧，世界上大多数国家纷纷关闭了接纳犹太难民的大门。上海国际租界成为当时世界上极少数无需入境签证即可接纳犹太难民的地方。1938年至1941年间，约两万名来自德国、奥地利、捷克斯洛伐克、波兰和匈牙利等中东欧国家的犹太难民来到上海，寻求生存与希望。
这些难民的命运，与科莫尔·保罗（1886—1973）的名字紧密相连。第一次世界大战结束后，他创立了“匈牙利援助基金”，多年来持续救济逃亡至中国的匈牙利战俘、难民和贫困人士。1938年以后，当大批欧洲犹太难民涌入上海时，科莫尔凭借长期积累的组织经验，成为“中国欧洲难民援助国际委员会”的主要组织者之一。
这一机构后来被人们称为“科莫尔委员会”。从安排住宿、提供食品，到医疗救助、办理行政手续，委员会为新抵达的难民提供了全面的援助。由科莫尔签署并认证、被称为“科莫尔通行证”的身份证明文件，为许多难民带来了安全保障和重新开始生活的机会。通过委员会以及科莫尔本人的不懈努力，这一组织成为上海犹太难民社群赖以生存的重要支柱。
太平洋战争爆发后，上海犹太人的处境日益艰难。1943年，日本占领当局强制要求无国籍犹太难民迁入虹口地区划定的指定居住区。这片区域后来被称为“上海隔都”，成为战争年代犹太难民苦难与坚韧并存的历史见证。
本展览第二部分聚焦科莫尔·保罗的人生与事业，以及在上海获得庇护的欧洲犹太难民群体的故事。他们的经历提醒我们，接纳、担当与切实的援助并非抽象的理念，而是能够改变无数人命运的实际行动。科莫尔·保罗所留下的精神遗产，正是这种践行人道主义精神的永恒见证。
2. 阿德勒·南多尔 （费尔迪南德·阿德勒） （1903–1952）
阿德勒·南多尔出生于克卢日-纳波卡的一个犹太商人家庭。他非凡的音乐天赋在年轻时便已显现。早年他在布达佩斯和维也纳求学，在短时间内便成为维也纳乐坛公认的小提琴家。他的妻子格特鲁德·多尔费尔出身于天主教家庭；婚前，阿德勒受洗皈依天主教，并以“费尔迪南德·阿德勒”为艺名进行活动。然而，由于其犹太血统，他被纳粹种族法视为受迫害对象。
奥地利被并入纳粹德国后，他被剥夺了职业资格，于1938年11月被逮捕，随后被遣送至达豪集中营。在妻子的斡旋下，他数月后获释，并于1939年（与成千上万的欧洲犹太人一样）逃往上海。当时，这座中国大都市是世界上为数不多的几个无需签证即可进入的避难港之一。
在上海，阿德勒开始了新生活。在短时间内，他便成为了该市音乐界的重要人物。他以独奏家、室内乐演奏家的身份登台演出，并自1941年起担任上海交响乐团的首席小提琴手。他定期在上海匈牙利侨民的活动中登台演出，并在音乐会上演奏巴托克·贝拉等匈牙利作曲家的作品，成为东亚地区匈牙利音乐文化最重要的代表之一。1945年，匈牙利驻上海名誉领事邬达克·拉斯洛专门致信阿德勒，感谢他通过音乐会及演奏巴托克的作品，提升了匈牙利音乐文化在上海的声誉。
在日本占领期间，大多数欧洲犹太难民被迫迁入虹口的隔都。阿德勒凭借其非凡的艺术声望，豁免于强制迁入，但他仍定期为隔都中的社区居民演出。当时的犹太媒体称赞他是该市杰出的小提琴家。
他不仅作为演奏家，同时也作为教师留下了深远的影响。他在上海国立音乐学院、南京，以及每逢周末在常州的一家孤儿院里，教中国孩子们拉小提琴。他的许多学生后来都成为了中国古典音乐界的重要人物，其中包括盛明亮，他一生都怀着感激之情缅怀这位匈牙利恩师。他的后代至今仍珍视着他的记忆。阿德勒的一生向我们展示了，那些逃往上海的欧洲犹太艺术家不仅在这座城市找到了归处，还凭借自己的知识、艺术和教育工作，在中国的文化生活中留下了持久的印记。
1947年，他随家人回到维也纳，担任国家歌剧院管弦乐团的首席小提琴手。1952年，年仅49岁的他在一次排练中猝然离世。
2023年，在他诞辰120周年之际，上海市举办了纪念音乐会向他致敬，上海交响乐团音乐厅前的“艺术家墙”上也竖立着纪念牌匾，以铭记他的贡献。
阿德勒·南多尔的故事与迫害和生存交织，也与文化桥梁的搭建紧密相连。他通过自己的艺术，在匈牙利、中国和文犹太化之间建立了持久的纽带。
3.“Conte Verde”号船舶停靠在的里雅斯特港 – @ USHMM
4. 盛明亮年轻时手持小提琴的照片 – @ Feng Shang
5. 上海张贴的演出公告海报，例如《玛丽卡伯爵夫人》 – @ Klomfar
6. 在上海的阿德勒与他的自行车 – @ Christina Adler
7. 《字林西报》刊载的隔都平面图，1943年2月18日 – @ USHMM
8. 上海地图，1941年（原版为英文） – @ Filmarchiv
9. 南多尔和格特鲁德（特鲁德）·多尔费尔的结婚照。巴德伊施尔，1932年9月14日 – @ 维也纳犹太博物馆
10. 南多尔·阿德勒持小提琴的肖像画，1923年前，克卢日-纳波卡 – @ 维也纳犹太博物馆
11. 隔都铭牌 – @ Matzdorff
12. 盛明亮 - @ Feng Shang
13. 阿德勒·南多尔与他的学生们在常州 – @ Feng Shang
14. 阿德勒和女儿克里斯蒂娜 – @ Christina Adler
15. 集体照，背面带圆珠笔字迹 – @维也纳犹太博物馆
16. 阿德勒·南多尔与他的学生们在南京 – @ Feng Shang
17. 常州儿童之家 – @ Feng Shang
18. 盛明亮使用“阿德勒指法”（这很可能是一种以阿德勒命名的特定小提琴演奏技巧或手型） – @ Feng Shang
19. 关于阿德勒的报道，1946 – @ Rosdy Film
20. “Marine Lynx”号从上海返回意大利途中的照片，1947年8月 – @ 维也纳犹太博物馆
21. 克里斯蒂娜·阿德勒的中国风狂欢节装扮 – @ Christina Adler
22. 1943 – @ Feng Shang
23. 阿德勒一家在上海，克里斯蒂娜正在触碰小提琴 – @ Christina Adler
24. 最后一张全家福，1951年圣诞节 – @ Christina Adler
25. 阿德勒·南多尔和特鲁德与婴儿克里斯蒂娜以及他们的室友——歌手恩斯特·克拉索——在上海公寓的阳台上，1946年6月 – @ Christina Adler
26. 上海国立音乐学院与阿德勒·南多尔之间的劳动合同，有效期自1942年6月1日起至1943年1月31日 – @ 维也纳犹太博物馆
27. 上海外滩（滨江步道） – @ 维也纳犹太博物馆
28.
东亚银行大楼，上海，1926
建筑师：鸿达·卡罗里
肖勉·鲁道夫参与设计
20世纪20年代，上海的金融区以史无前例的速度发展。正是在这一时期，1926年，外滩上诞生了其最具代表性的建筑之一——1926年建成的东亚银行大楼，由匈牙利建筑师鸿达·卡罗里设计。大楼落成之际，凭借其极具创新性的清晰垂直结构、外立面与内部空间的和谐统一，为上海的金融建筑带来了新的优雅气质与功能性，得到了当时媒体的高度评价，。
建筑外立面融合了古典与现代元素，包括呼应古典建筑风格的基座、狭长的转角窗，以及装饰艺术风格的塔楼，共同营造出既稳重又轻盈的双重视觉效果。窗户与装饰元素排列规律，构成了简洁的几何化的建筑形态。
内部的银行大厅堪称当时代现代空间体验的典范，无柱的大跨度空间与大面积玻璃玻璃开窗增强了整体的开阔感与透明度。黑灰色大理石柜台和地面铺装的几何图案与浅色内饰形成鲜明对比，却并未过分干扰空间的功能秩序。主入口的装饰艺术风格元素延续到室内，楼梯间的锻铁栏杆、楼层间的精致木作与玻璃门，都体现出时代感与工艺美。
大楼顶部设置的凉棚彰显了当时的新式建筑理念，即屋顶不再是纯粹的技术性封顶结构，而被设计为部分开放、通风、可遮荫的空间。
东亚银行大楼不仅在风格上领先于时代，其内部空间布局也根据现代银行运营的需求进行了调整。清晰通透的动线、分区明确的客户服务区、优雅而具人性尺度的环境，使其同时具备优秀的实用与美学价值。
如今，东亚银行大楼仍是上海外滩的重要地标。1999年，该建筑被列为文物保护单位，其外墙上特别为鸿达·卡罗里设立了纪念牌匾，以表彰与纪念这位匈牙利建筑师对上海城市风貌的贡献。经过精心修复后，大楼于2018年重新开放，目前作为上海与香港银行业历史博物馆的所在地，继续作为金融文化与建筑遗产的交汇之地而延续。
29. 东亚银行外立面 (鸿达·卡罗里) - @艾迪·鲍洛格
30. 东亚银行环形走廊 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
31. 东亚银行的插画 (鸿达·卡罗里) - @《上海泰晤士报周日版》，1925年2月
32. 东亚银行正门 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
33. 东亚银行水磨石图案 (鸿达·卡罗里) - @马雨果
34. 东亚银行内部视图 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
35. 亮灯的东亚银行 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
36.
鸿达·卡罗里（1889–1969）
现代上海建筑的重要人物——鸿达·卡罗里原名戈德斯坦·卡罗尔，1889年出生于匈牙利珍珠市的一个犹太家庭。1902年，在世纪之交的‘姓名匈牙利化’浪潮中随家族改姓为“鸿达”。父亲早逝后，他随母亲和兄弟搬到了维也纳，在那里卡罗伊就读于实科中学，随后于1908年至1914年间在维也纳理工学院攻读土木工程专业。他后面在巴黎和伦敦积累的建筑经验，对他日后形成现代主义理念也起到了决定性作用。
第一次世界大战爆发时，他被征召入伍;1917年被俘，关押于符拉迪沃斯托克附近的尼古尔斯克-乌苏里斯克西伯利亚战俘营。在那里，他学会了俄语，并结识了未来妻子耶夫多基娅·尼古拉耶夫娜·德米特里耶娃，他还为她的儿子乔治和弗拉基米尔教授英语。两人逐渐产生爱情，并于1919年结婚，鸿达收养了这对兄弟，两人没有生育自己的子女。
1920年，为躲避内战混乱，他们逃往中国，定居上海。鸿达起初在公平洋行（Probst, Hanbury & Co.）建筑事务所工作，并很快取得了职业上的成功。他还结识了上海的社会商业精英，其中包括上海最富有的建筑商之一维克多·沙逊爵士，他们对马术运动的共同热爱进一步加深了彼此的友谊。
1922年，他创立了自己的事务所——鸿达洋行（C. H. Gonda），该事务所后来成为上海最重要的现代建筑工作室之一。1928年，他搬进了自己设计的光陆大楼（沙蒙大楼），并与德国建筑师宝昌（Emil Busch）结为合作伙伴，事务所更名为鸿宝洋行（Gonda & Busch）。1923年起，同样是匈牙利犹太裔的肖勉·鲁道夫开始担任他的首席助理建筑师。鸿达事务所设计了远东现代主义时期一些最重要的项目，包括新新百货公司大楼、东亚银行大楼和光陆大楼（沙蒙大楼）等。鸿达的建筑风格以简洁的几何线条、极具科技感的现代造型以及对电影院——这一现代城市文化新公共空间——的浓厚兴趣为特征，他设计的建筑中超过一半都是电影院。
鸿达是上海共济会社区的活跃成员，也是一位艺术爱好者，他定期举办画展，并支持犹太慈善机构的工作。1928年，鸿达被授予厦门大学名誉建筑师称号。即使在第二次中日战争和日本占领期间，他仍留在上海。1949年鸿达携妻移居美国，先后居住于旧金山和莱克伍德，他在那里主要从事绘画创作。叶夫多基娅于1968年去世，鸿达于1969年去世。
他的一生，是一位出身于中欧犹太中产家庭的建筑师的非凡故事。他设计的建筑塑造了现代上海的面貌，是欧洲装饰艺术风格和现代主义的杰出作品，体现了欧洲现代建筑与上海城市环境的独特交融。时至今日，这些建筑仍是上海历史城市风貌中不可或缺的组成部分。
37.
鸿达·卡罗里的汽车
在上海的那些年里，鸿达的生活方式也反映了他的职业成就。从立阳路的简宅，到费里路那座殖民风格别墅的车库里停放着一辆深绿色的帕卡德（Packard）轿车——那是当时最顶级的美国豪华轿车之一。该品牌是上海国际精英阶层的地位象征，也充分表明鸿达在30年代时，已成为这座城市备受尊敬且富有的建筑师。
这款车内宽敞、轴距长、动力强劲且车身优雅的帕卡德，不仅提供舒适感的保证，也象征着身份地位。这些汽车体现了现代上海国际精英阶层的生活水平。对鸿达而言，这辆帕卡德汽车更是他对技术进步迷恋的自然延伸——这与他建筑作品中所展现的现代理念如出一辙。
38. 鸿达·卡罗里的肖像 — @鲍勃·费多罗夫
39. 鸿达·卡罗里在纽约中央公园，1949 年 — @鲍勃·费多罗夫
40. 关于鸿达·卡罗里和明园的报道 — @《大陆报》，1931年 @彼得·瓦尔加
41. 《字林西报行名录》，1929年、1922年 — @字林洋行 @彼得·瓦尔加
42. 鸿达·卡罗里在纽约中央公园，1949 年 — @鲍勃·费多罗夫
43. 上海志愿团，1922/1923年，乔治左一，弗拉基米尔左二 — @鲍勃·费多罗夫
44. 鸿达·卡罗里在纽约，1964年 — @鲍勃·费多罗夫
45. 鸿达·卡罗里的帕卡德汽车 — @上海市档案馆
46. 鸿达·卡罗里和叶夫多基娅·鸿达，1950年 — @鲍勃·费多罗夫
47. 大华电影院街景 （鸿达·卡罗里） — @Pastvu网站
48. 叶夫多基娅·鸿达，1923 — @鲍勃·费多罗夫
49. 上海志愿军中的军校生--弗拉基米尔和乔治，1922年 — @鲍勃·费多罗夫
50. 鸿达·卡罗里在杭州 — @鲍勃·费多罗夫
51. 鸿达·卡罗里绘制的交通银行 — @张霞（Katya Knyazeva）
52. 关于鸿达·卡罗里翻新的两家剧院的报道 — @《上海泰晤士报》，1941年12月 @彼得·瓦尔加
53. 报纸上刊登的明园 — @《上海报》，1931年
54. 鸿达·卡罗里在魁北克 — @鲍勃·费多罗夫
55. 鸿达·卡罗里在办公室，1925/1926年 — @鲍勃·费多罗夫
56. 鸿达·卡罗里的签名 — @匈牙利国家档案馆
57. 鸿达·卡罗里参加法国俱乐部举办的招待会 — @《大陆报》，1939年3月
58. 鸿达·卡罗里在上海的办公室，1925年 — @鲍勃·费多罗夫
59. “鸿达为剧院制造新型座椅” — @《大陆报》，1931年9月 @彼得·瓦尔加
60. 鸿达·卡罗里的名片 — @匈牙利国家档案馆
61. 在荷兰领事馆登记的匈牙利人名单（部分），1939-1940年 — @匈牙利国家档案馆
62. 鸿达·卡罗里在领事馆的登记资料，1939年 — @匈牙利国家档案馆
63. 维多利亚电影剧院，天津，1935年 — @张霞（Katya Knyazeva）
64. 惠罗公司百货商店门前士兵列队行进 — @张霞（Katya Knyazeva）
65. 鸿达·卡罗里的出生证明文件 — @赫维什档案馆
66. 鸿达·卡罗里在上海的办公室，1925年（局部） — @鲍勃·费多罗夫
67. 插图：“上海犹太社区为以色列地规划花园城市”，鸿达·卡罗里绘制的拟建犹太会堂设计图，以及他的肖像（出自题为《一位崭露头角的建筑师》文章）— @《以色列信使》，1924年9月26日
1924年，鸿达·卡罗里在上海出版的《以色列信使》杂志上发表了题为“以色列地的花园城市”的构想。该文章充分体现了他将现代建筑视为思考犹太民族家园未来及社区建设可能性的工具。
68.
光陆大楼（沙蒙大楼）/光陆大戏院，上海，1926-1928 年
建筑师：鸿达·卡罗里
肖勉·鲁道夫参与设计
1926年至1928年间，随着上海的现代化进程，光陆大戏院（现光陆电影院）及办公大楼在新的城市主轴线上拔地而起。这座带有角塔、弧线优美的建筑迅速成为该地区最引人注目的景观之一。这栋被当时的记者与建筑师们誉为现代城市生活最著名典范的建筑，是委托人所罗门·埃利亚·沙蒙与设计师鸿达·卡罗里的合作成果。建筑立面的弧线与街道的弯曲线条相呼应，角塔赋予了建筑优雅且醒目的特征。
位于大楼底层的光陆大戏院自落成之日起，便被视为该市最先进的文化场所之一。尽管上方矗立着五层楼，但可容纳约一千人的无柱式观众厅依然显得宽敞。中央供暖系统、现代化的通风和制冷系统、低调的隐藏式琥珀色灯光，以及悬挂在大厅穹顶下的水晶吊灯，共同营造出舒适而简约优雅的氛围。穹顶的装饰以及二十二尊真人大小的雕像均出自装饰雕塑家乔治·科帕尼之手，这些作品为剧院营造了独特的氛围。舞台拱顶上的浮雕以及精致的装饰艺术风格图案进一步强化了这种效果。
剧院上方的五层楼内设有办公室和豪华公寓，鸿达·卡罗里与德国建筑师宝昌（Emil Busch）合作运营的建筑事务所——鸿宝洋行，其办公室也设在这座大楼内，肖勉·鲁道夫曾在此工作。该建筑的技术配置在当时堪称典范：用于安全存放电影胶片的防火钢筋混凝土阁楼、奥的斯电梯、配备应急照明的紧急出口，以及由自流井供水支持的喷淋系统，共同保障了建筑的安全。正因如此，多家美国大型电影公司——包括福克斯电影公司和派拉蒙电影公司——都在这里设立了其上海办事处。。
几十年来，该建筑虽历经多次改造，却依然保留了其原始风貌。装饰浮雕、混凝土楼梯间和锻铁阳台栏杆，至今仍让人回想起上海蜕变为现代化大都市的那段岁月。光陆大楼正是那些体现这种力量与前瞻精神的建筑之一。它不仅是一座集电影院、办公楼和住宅于一体的地标性建筑，更是城市现代生活的新象征之一。
69. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院外立面 (鸿达·卡罗里) - @艾迪·鲍洛格
70. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院正门 (鸿达·卡罗里) - @吉奥拉·肖勉博士
71. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院老照片 (鸿达·卡罗里) - @"Shanghai of To-day. A Souvenir Album of Fifty Vandyke GravurePrints of the ‚Model Settlement’", (1930)
72. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院的报刊图片 - @《上海泰晤士报周日版》，1926年12月 @彼得·瓦尔加
73. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院阶梯上的图案 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
74. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院平面图 (鸿达·卡罗里) - @吉奥拉·肖勉博士
75. 光陆（沙蒙）大楼和光陆大戏院内乔治·科帕尼的雕塑作品 (鸿达·卡罗里) - @吉奥拉·肖勉博士
76.
肖勉·鲁道夫 （1892-1982）
施莱辛格·鲁道夫1892年出生于维也纳，成长于一个虔诚的犹太中产家庭。六岁时，全家迁居布达佩斯，并将姓氏改为匈牙利化的肖勉。自幼年起，他就对艺术和技术表现出浓厚的兴趣：他学习小提琴，博览群书，并热衷于绘画。他在布达佩斯匈牙利皇家国立高等建筑工业学校完成高等教育，并获得建筑工程学学位。此后，他通过参加夜校课程进一步提升自己的绘画技巧。
第一次世界大战期间，他作为志愿军官在加利西亚作战一年，其功绩被授予“铁十字勋章”。他曾被俘，先后被关押在里亚赞州的卡西莫夫、西伯利亚的别列佐夫卡和特罗伊茨卡娅战俘营，在那里度过了近三年。作为军官，他无需从事苦役，因此有时间学习俄语，俄罗斯古典文学对他而言成为重要的精神支柱。获释后，他前往蒙古，在那里创作了一系列令人惊叹的素描作品。
他的建筑生涯始于满洲里的哈尔滨。1921年，他途经沈阳和天津，抵达上海。从1923年起，他在匈牙利犹太裔建筑师鸿达·卡罗里的建筑事务所担任助理建筑师，随后晋升为团队领班。这位才华横溢的年轻建筑师在众多至今仍屹立于上海的标志性现代建筑和装饰艺术风格建筑的诞生过程中发挥了关键作用，其中包括国泰大戏院、惠罗百货公司、普庆戏院、新新百货公司、 旧大光明大剧院、明园（赛狗场）以及上海犹太学堂等。他的艺术视野和建筑敏感性，在很大程度上塑造了这些建筑独特的风格与个性。
1932年，他加入赉安洋行建筑事务所继续发展。他留下的最深刻的印记体现在他令人惊叹的透视图和精妙的室内设计方案中，这些方案至今仍保存完好。在此期间，他还设计了中汇银行优雅的室内装潢。他在上海过着上流社会的生活，能流利地使用匈牙利语、德语、英语和俄语。他擅长绘画和摄影，并热衷于欣赏古典音乐会。
1934年，他回到欧洲与家人团聚。娶了才华横溢的小提琴家博多尔·玛格达为妻。由于反犹主义日益加剧，他和妻子移居到了英属巴勒斯坦托管地。肖勉最初在耶路撒冷的伊拉克石油公司工作，随后进入英国军事指挥部技术部门任职。玛格达则继续从事小提琴教师的工作。1939年，他们的儿子吉奥拉·肖勉出生。肖勉·鲁道夫后来在海法的以色列理工学院城市规划研究所从事研究工作，同时也曾在多家建筑事务所任职。
在吉奥拉高中毕业完成兵役前往瑞士求学后，肖勉·鲁道夫携妻先搬到了巴黎，随后又移居荷兰。在那里，肖勉作为设计师在多家建筑事务所工作了八年，而玛格达则作为中提琴手在荷兰的多个爱乐乐团演奏。1971年，吉奥拉在魏茨曼研究所攻读博士学位，因此父母也回到了以色列。鲁道夫·肖勉逐渐成为雷霍沃特市的美学专家。他一直从事这一职业直到84岁。生命最后几年，他再次投入了密集的绘画创作。1982年，他去世时享年90岁。
肖勉是一位虔诚的信徒。他热爱和平的性格，在一生中多次因战争而经受考验。
77. 背景
78. 肖勉·鲁道夫，1960年 - @吉奥拉·肖勉博士
79. 肖勉·鲁道夫 - @吉奥拉·肖勉博士
80. 融光大戏院（肖勉·鲁道夫绘） - @吉奥拉·肖勉博士
81. 肖勉·鲁道夫，1931年 - @吉奥拉·肖勉博士
82. 肖勉·鲁道夫绘制的丙烯画 - @吉奥拉·肖勉博士
83. 肖勉·鲁道夫和妻子 - @吉奥拉·肖勉博士
84. 军官 - @吉奥拉·肖勉博士
85. 中尉⸺肖勉·鲁道夫 - @吉奥拉·肖勉博士
86. 骑马的肖勉·鲁道夫 - @吉奥拉·肖勉博士
87. 茶馆（肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
88. 中国寺庙里的雕塑 （肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
89. 寄给在卡齐莫夫战俘营的肖勉·鲁道夫的明信片 - @吉奥拉·肖勉博士
90. 晚宴邀请函封面 - @吉奥拉·肖勉博士
91. 红十字会战俘营信件 - @吉奥拉·肖勉博士
92. 肖勉·鲁道夫一家，1935年 - @吉奥拉·肖勉博士
93. 晚宴邀请函 - @吉奥拉·肖勉博士
94. 肖勉·鲁道夫的驾照 - @吉奥拉·肖勉博士
95. 肖勉·鲁道夫的汽车 - @吉奥拉·肖勉博士
96. 肖勉·鲁道夫的驾照封面 - @吉奥拉·肖勉博士
97. 上海海关大楼 （肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
98. 中国男子肖像 （肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
99. 中国女孩 （肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
100. 中国母亲与孩子 （肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
101. 中国工人（肖勉·鲁道夫摄） - @吉奥拉·肖勉博士
102.
这些展板通过科莫尔·保罗的孙女瓦莱丽·科莫尔基于家族文献、信件和个人回忆的叙述，展现了科莫尔·保罗的一生。以下内容保留了最重要的历史与人物关联。
科莫尔·保罗与援助难民
科莫尔·保罗（1886–1973）出生于布达佩斯，但自幼生活在上海。作为一名匈牙利商人、名誉领事和人道主义活动家，他自1938年起在援助为躲避纳粹迫害而来到上海的中欧和东欧犹太难民方面发挥了关键作用。
103.
科莫尔家族与“康茂洋行”
科莫尔家族于19世纪末定居远东。科莫尔·伊西多尔和科莫尔·齐格弗里德与阿图尔·库恩共同创立了“康茂洋行”公司，从事中国及东亚艺术品的贸易。该公司在亚洲多个城市开展业务，在亚洲与欧洲之间发挥了重要的中介作用。科莫尔·保罗于1898年随家人抵达上海。
104.
领事及社区工作
自1917年起，科莫尔·保罗便与荷兰领事馆合作，协助居住在上海的匈牙利人，后来还担任匈牙利社区的名誉领事代表。他的外交经验、语言能力以及广泛的商业和社会关系，后来在援助难民方面发挥了至关重要的作用。
科莫尔委员会
成立于1938年的国际委员会（通称科莫尔委员会）是援助抵达上海的欧洲难民最重要的援助组织之一。该组织的运作在很大程度上得益于维克多·沙逊爵士的支持。该组织提供了食物、住所、医疗保健、儿童照料和就业机会。科莫尔还在委员会中雇佣了难民，而他本人却不收取任何报酬。该组织的座右铭是：“信仰、希望与劳动”。
105.
科莫尔身份证
科莫尔·保罗最重要的举措之一，是为难民建立了一套身份证件体系。由他签署、后来被称为“科莫尔护照”的这些证件，得到了中国和日本当局的共同认可。到1941年，此类证件的签发数量已超过一万五千份。这些证件不仅简化了官方手续和就业流程，战后还使许多人得以离开上海。
儿童与个人援助
科莫尔特别关注难民儿童。他定期探访委员会的幼儿园，在那里大家称他为“帕利叔叔”。他还亲自资助患病和生活困难的年轻人。与此同时，他在文章中尖锐地批评了那些尽管有能力却不愿帮助贫困者的冷漠态度。
106.
家庭、家园与工作
科莫尔·保罗于1915年与阿黛尔·罗加尔斯基结婚，并育有两名儿子。他们位于上海的住宅由他的朋友、匈牙利著名建筑师邬达克·拉斯洛设计；该建筑至今仍屹立不倒。科莫尔曾从事贸易，担任茶叶和皮草专家，后来创办了自己的进口企业，但社区服务和人道主义工作一直市他人生中最重要的一部分。
战争、拘禁与损失
科莫尔的一生深受两次世界大战的影响。1919年，英国人以“敌国公民”为由将其从上海驱逐出境。1942年1月27日，日本当局以怀疑其为盟军间谍为由将其逮捕、拘禁、殴打并审讯。1942年3月2日，他获释，但被禁止继续在委员会工作。在匈牙利大屠杀期间，他失去了多名家庭成员。
107.
日记与个人见证
科莫尔在1942年至1944年间撰写的日记，真实生动地展现了战时上海的景象、他的日常生活、恐惧与希望。他用英语、德语和匈牙利语书写，密切关注着欧洲和中国的时事，同时也记录下了自己日益加剧的身心疲惫。
离别与遗产
1948年，科莫尔·保罗与妻子告别上海，前往加利福尼亚与儿子们团聚。在生活了五十一载之后，他不得不与故乡、朋友以及迄今为止的重要人生舞台离别。他虽将大部分财产留在了身后，却留下了永恒的人道主义遗产。他的所作所为至今仍是勇于担当、提供切实帮助以及坚守人道精神的杰出典范。
108. 邬达克·拉斯洛·埃德 — @阿尔文·邬达克
109. 大光明大戏院外立面 — @艾迪·鲍洛格
110. 康茂洋行 — @Pastvu网站
111. 1904年的科莫尔·保罗 — @Pastvu网站
112. 匈牙利协会 — @字林洋行 @彼得·瓦尔加
113.
两位匈牙利建筑师在上海
在两次世界大战之间的上海，曾有两家重要的匈牙利建筑事务所：邬达克·拉斯洛的事务所和鸿达·卡罗里的事务所。两者的客户群体和建筑理念各不相同。邬达克的作品涵盖从住宅、教堂到大型公共建筑等多种类型，其风格从历史主义形式演变为装饰艺术风格，最终发展为现代主义。鸿达则主要以设计银行、百货商场、酒店和电影院而闻名，其建筑风格大胆且被评为“超现代”。
他们的作品在原赛马场（今人民广场）旁的城市街区交汇。1928年，鸿达与宝昌（Emil Busch）通过改建卡尔顿舞厅，打造了第一座大光明大剧院，随后又为大地产公司、在同一地点设计了一座21层的酒店。由于该公司面临财务困难，该计划未能实现，该地块于1931年被出售。后由邬达克最终设计出这座新地标：1933年开业的新大光明大剧院，以及紧邻其旁的国际饭店。
邬达克与科莫尔
1918年，邬达克·拉斯洛从西伯利亚战俘营逃脱后抵达上海。当时，科莫尔·伊西多尔及其子保罗已开始为从俄罗斯逃往中国的奥匈帝国战俘提供资金、协助办理手续及安排住宿；邬达克也是作为科莫尔家的房客，开始了他在上海的生活。起初，邬达克与科莫尔·保罗建立了深厚的友谊：他们一起聆听古典音乐，后来邬达克还为科莫尔设计了位于阿默斯特大道的住宅。随着时间的推移，由于在政治和身份认同上的分歧，两人的关系逐渐恶化。
后来，邬达克接替科莫尔担任了匈牙利协会主席。科莫尔虽履行着类似领事的工作职责，但并未获得正式任命；邬达克于1942年被任命为匈牙利王国名誉领事，并于1943年完成了递交国书手续。邬达克本人并非犹太人，但他也为犹太同事们奔走斡旋。其秘书大卫·萨罗尔塔（Dávid Sarolta）留存下来的信件证明，尽管面临巨大压力，邬达克仍然支持她，并在犹太人遭受种种限制的时期向她伸出了援手。
114.
科莫尔·保罗（1886-1949）
科莫尔·保罗出生于布达佩斯的一个犹太商人家庭。他还在孩提时代就随家人移居东亚。他的父亲科莫尔·伊西多尔作为康茂洋行（Kuhn&Komor）艺术品及奢侈品贸易公司的负责人，在该公司向远东地区的扩张中发挥了关键作用。康茂洋行最初成立于横滨，随后在香港和上海也开设了分店，并通过销售原版欧洲和亚洲艺术品奠定了其国际声誉。
得益于家庭背景，科莫尔·保罗在亚洲的商业环境中成长起来，精通多种语言，并早早就在东西方世界的商业与文化往来中游刃有余。成年后，他经营着一家从事毛皮和皮草出口的企业，同时成为上海匈牙利侨民社区中最受尊敬的人物之一。
他领导了匈牙利协会的运作，该协会为当地匈牙利侨民提供了组织框架；随后于1923年创立了匈牙利援助基金，为来到上海或居住在当地的匈牙利人提供援助。他通过提供资金和物资援助，协助从西伯利亚抵中的匈牙利战俘，并为他们安排住宿、生活补给和返乡交通。后来，随着欧洲局势恶化，援助逃往上海的犹太家庭成为了他的使命：科莫尔为他们提供住宿、食物、工作机会，并经常协助办理旅行证件。
1938年8月后，他的援助工作提升到了一个新高度：他成为在中国运作、旨在援助欧洲难民的“国际委员会”的联合创始人，该委员会后来以“科莫尔委员会”之名广为人知。
1938年至1942年间，该委员会为近2万名逃往上海的中欧犹太人安排了住宿、提供了救济、教育支持和医疗服务，并为他们介绍了工作机会。他们运营着专门的援助基金——包括牛奶基金、学校基金、托儿所基金、煤炭基金和衣物基金等——并为难民签发了相关证明文件，这些文件使难民在上海的身份识别、出行和日常生活都变得更加便利。这些证件后来因科莫尔·保罗而被称为“科莫尔通行证”。对于许多人来说，这些文件为他们的生存创造了条件。科莫尔虽无正式外交职务，但凭借其个人奉献精神和坚定立场，成为了抵达上海的难民最重要的支柱之一。
时至今日，上海仍然铭记着他的付出与在救助数千名难民方面发挥的决定性作用，上海犹太难民博物馆外墙上设立纪念牌匾以向他的人道主义工作致敬。
115. 位于新华路上的科莫尔·保罗住宅的素描与照片 - @艾迪·鲍洛格
116. 白房子街景 - @艾迪·鲍洛格
117. 卷帘拉下的橱窗 - @艾迪·鲍洛格
118. 科莫尔另一处旧办公室所在的建筑，该办公室面向小巷 - @艾迪·鲍洛格
119. 与科莫尔·保罗生活相关的另一个地点：这栋建筑距离他父母的住所仅50米 - @艾迪·鲍洛格
120. 与科莫尔·保罗生活相关的另一个地点：该建筑的入口 - @艾迪·鲍洛格
121. 与科莫尔·保罗生活相关的另一个地点：纪念牌 - @艾迪·鲍洛格
122. 科莫尔的肖像，曾在前摩西会堂（现上海犹太难民纪念馆）关于难民的展览中展出 - @艾迪·鲍洛格
123. 科莫尔·保罗的纪念牌匾，最初陈列于和平酒店内其援助组织的办公室中 - @艾迪·鲍洛格
125.
新新百货公司，上海，1925-1926
建筑师：鸿达·卡罗里
肖勉·鲁道夫参与设计。
1926年1月，在南京路现代化改造期间，这座被上海人称为“尖顶百货商场”的建筑创新之作——新新百货公司正式开业，后来成为这座城市的地标性建筑之一。“新新”之名源于孔子《大学》一书中的“苟日新，日日新，又日新”，强调革新与展望未来之理念。
业主之一刘锡基借鉴在澳大利亚的经验，希望将一种既代表现代商业、又兼具舒适性和新型社交生活的百货商店概念引入上海。他委托鸿达·卡罗里的鸿达洋行负责设计，鸿达打造了一座超前于时代的现代商业建筑，完美的完成了这个任务。新新百货公司从第一眼望去就便在同时代建筑中脱颖而出。主立面的向上延伸线条让人联想到现代大都市的蓬勃活力，而背面则仍可见装饰艺术风格的装饰元素以及新艺术运动的细腻痕迹，体现着新与旧在建筑上的交融。内部的马赛克楼梯间和厚重的栏杆仍让人联想到世纪之交的优雅风韵，而整栋建筑的空间布局和立面设计则已体现了现代大都市商业建筑的理念。正是这种风格上的过渡，赋予了新新百货公司的独特性。
百货公司的内部设置满足了各种顾客的需求。一楼设有酒吧和银行，楼上则销售从丝绸和鞋子到瓷器、玻璃器皿和电子产品，甚至地毯和家具等几乎所有商品。
新新百货公司同时为那个时代的大型商场开创了一个新方向，即购物越来越成为一种社交体验。新新百货公司在这方面提供了尤为丰富多彩的体验。屋顶搭建的舞台上定期举办演出，大楼内还设有舞厅、台球室及其他娱乐场所，等待着顾客的光临。可容纳20人的电梯、入口处的球形香氛喷雾泵以及持续不断的促销活动，都促使其成为现代大都市生活中最具吸引力的聚会场所之一。
新新百货公司大楼最杰出的技术高光是建在屋顶上的玻璃幕墙广播电台，该广播电台于1927年3月18日开始播放，每天六小时播放歌剧、新闻和广告，这是第一座由中国人自设的播音电台——在那时，无线电还被视为一种未来主义的新奇事物，其运作甚至需要依靠外国专家。如今，这座建筑已成为上海第一食品商店的所在地，但其最初的精神依然延续。新新百货公司作为上海现代化进程中的早期象征之一，既是商业中心、社交场所和娱乐机构，又是技术进步的象征，是标志着这座城市社会、商业和文化发展中的里程碑之一。
126. 新新百货公司大楼阶梯装饰（鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫） - Nicky Almasy
127. 新新百货公司大楼屋顶装饰（鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫） - Nicky Almasy
128. 新新百货公司大楼侧视图 （鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫） - "Shanghai of To-day. A Souvenir Album of Fifty Vandyke Gravure Prints of the Model Settlement’", (1930)
129. 新新百货公司大楼外立面 （鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫） - Nicky Almasy
130. 报刊上的新新百货公司插图（鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫）- @《上海日报》
131. 新新百货公司开业信函 （鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫）- @《大陆报》，1926年1月 @彼得·瓦尔加
132. 新新百货公司，报刊文章 （鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫） - @《大陆报》，1926年1月 @彼得·瓦尔加
133.
交通银行，上海，1948
建筑师：鸿达·卡罗里
外滩沿岸林立着许多代表性的银行大楼，建于1946至1948年间的交通银行大楼就是其中之一，也是1949年新中国成立前建成的最后一座。虽然这家金融机构早在1908年就已进驻上海，并于1919年，但量词世界大战和日本占领导致新总部的建设推迟了数十年。鸿达·卡罗里的设计方案于1937年完成，但施工直到战后1946年才得以开始，并于1948年在华盖建筑师事务所童寯、赵深、陈植这三位中国建筑师的协助下完工。
交通银行大楼是现代装饰艺术风格含蓄、优雅的代表。其外墙采用浅色石材，对称性明显，一眼望去就从外滩原有的新古典主义和新文艺复兴风格的银行大楼中脱颖而出。
中间墙段呈阶梯状上升，两侧翼楼则较低，营造出一种沉稳而强烈的比例感。入口是该建筑最引人注目的部分——门洞由深黑色大理石镶边，与白色外墙形成鲜明对比。大门上方悬挂着黑色和金色的金属栅栏，上面装饰着丰富的几何图案。通向入口的宽阔双层台阶的栏杆上装饰着青铜饰物，这些饰物造型为风格化的中国钱币，巧妙地暗示了建筑的功能。
建筑的和谐之美基于精确的比例。立面的所有元素均采用对称结构，体现了现代主义简洁平衡的设计理念。交通银行大楼是建筑形式与功能相一致的典范，反映了金融机构的稳定性和权威性。
20世纪40年代末，交通银大楼不仅作为新总部的所在地，也是一座快速变革城市的象征：它标志着外滩在努力跟上现代世界发展的步伐的同时，仍保留着昔日的辉煌。自1951年以来，该建筑一直是上海市总工会的所在地。入口处的纪念牌匾和内部悬挂的鸿达·卡罗里的肖像，至今仍铭记着这位建筑师，这栋建筑为他在上海建筑史中留下了浓墨重彩的一笔。
134. 交通银行大楼外立面 (鸿达·卡罗里) - @艾迪·鲍洛格
135. 交通银行大楼外立面 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
136. 交通银行大楼入口处 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
137. 交通银行设计图 (鸿达·卡罗里) - @上海市档案馆
138. 交通银行大楼内部 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
139. 交通银行大楼前厅 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
140. 交通银行大楼走廊 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
141. 交通银行大楼内部装饰图案 (鸿达·卡罗里) - @Nicky Almasy
142.
国泰大剧院，上海 （1932）
建筑师：鸿达·卡罗里
肖勉·鲁道夫参与设计
这座建在法国租界内的影院最初名为新卡尔登大剧院，后以其所有者维克多·沙逊爵士的房地产公司——国泰地产公司的名字命名。沙逊爵士是一位来自巴格达的犹太人。这座装饰艺术风格的影院于1932年1月1日开业，首映影片为米高梅公司出品的剧情片《自由的灵魂》。如今，影院大厅的展板上仍然可以看到当时的宣传海报。
影院由中国戏院有限责任公司委托建造，采用钢筋混凝土和红砖外墙，其设计理念充分考虑了当时的观影习惯，被当时被媒体誉为“超现代”。为了营造独特的观影体验，影院还在屋顶露台上设置了露天放映区，让观众在夏季也能享受户外观影的乐趣。影院内部墙壁以青铜色、橙色和金色为主色调，照明则采用透过磨砂玻璃灯具的漫射光。入口通向宽敞的八角形大厅，售票处就设在这里。放映厅以蓝色、橙色、鲑鱼色、浅绿色和古铜色为主色调。
平顶天花板由玻璃条分隔，内置近2000个光源。此外，内置风扇为放映厅提供新鲜空气和循环。这是远东地区第一家装饰与其功能相符的电影院。这座拥有1080个座位、30排的放映厅的座椅是根据鸿达·卡罗里的设计专门定制的。他深入研究了观影体验的核心舒适要素，为该建筑设计了独一无二的影院座椅。这些设计独特的座椅配有胡桃木靠背和橙色软垫，每张座椅都配有独立扶手；椅背可调节，坐垫深度加深，以便身材较矮的观众也能舒适就座；同时，座椅前方的空间足够宽敞，身材较高的观众也可舒适地伸展双腿。这些椅子由M. Chalk公司制造，其设计名为“鸿达特制椅”。
在这座曾属于实业家维克多·沙逊的建筑中，直到1949年，都一直主要放映配有中文字幕的好莱坞电影，并配有耳机同声传译。屋顶露台上一些阶梯状的装饰艺术风格铁艺格栅至今仍保存完好，勾勒出影院外立面的轮廓。
如今，国泰电影院依然作为一家影院运营，放映中外电影。1994年2月15日，上海市人民政府在该建筑外墙上悬挂了地方文物保护单位标志牌，并特别铭记了建筑设计师鸿达·卡罗里。
143. 国泰大戏院 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - @《上海报》，1931年
144. 国泰大戏院 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - @艾迪·鲍洛格
145. 国泰大戏院 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - @艾迪·鲍洛格
146. 国泰大戏院正门 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - Nicky Almasy
147. 国泰大戏院外立面 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - @吉奥拉·肖勉博士
148. 国泰大戏院 (鸿达·卡罗里/肖勉·鲁道夫) - @Nicky Almasy
149. 国泰大戏院设计图 - @吉奥拉·肖勉博士
150. 今日上海 – @艾迪·鲍洛格
152. 今日上海 – @艾迪·鲍洛格
153. 今日上海 – @艾迪·鲍洛格
151. 今日上海 – @艾迪·鲍洛格
154.
上海与犹太难民
1936年至1941年间，有超过1.8万名为躲避纳粹迫害而逃离欧洲的犹太人抵达上海。对他们而言，这座城市是世界上为数不多的、尚可抵达的避难所之一。难民们在极度困苦的生活条件下，后来又面临严厉的限制，但其中绝大多数人还是幸存了下来，度过了大屠杀和战争。
155.
逃亡之路
起初，难民们从欧洲各港口乘船抵达上海。随着海路被封锁，许多人转而经由苏联、西伯利亚、中国东北部和日本辗转而来。波兰米尔耶希瓦犹太教学院的约四百名教师和学生也是经由这条路线抵达的。1941年太平洋战争爆发后，抵达上海几乎变得不可能。
156.
逃离欧洲
纳粹的剥夺公民权、迫害、没收财产和暴力行径迫使越来越多的犹太人离开欧洲。然而，大多数国家都对难民关闭了边境，这一点在1938年埃维昂会议的失败中已显而易见。前往上海无需入境签证，但要离开欧洲则需要正式的旅行证件。
157.
通往生命的签证——何凤山博士
1938年至1940年间，中国驻维也纳总领事何凤山向数千名遭受迫害的犹太人签发了签证。这些证件使持有人得以离开纳粹统治下的地区，前往上海或其他安全之地。2001年，他因这一人道主义行为被追授“世界义人”称号。
158.
抵达上海
1937年后抵达的难民中，大多数人被洗劫一空，几乎一无所有地来到了这座遥远而陌生的城市。他们不会说当地语言，不了解当地情况，也不知道未来会面临什么。抵达既意味着逃脱了灾难，也标志着一段充满不确定性的新生活的开始。
159.
援助与社区互助
上海此前已有塞法迪和俄罗斯犹太人社区，这些社区在接纳新来者方面发挥了重要作用。援助组织为他们提供了住宿、食物、医疗保健和行政手续协助。由科莫尔·保罗领导的委员会成为支持难民的主要组织之一。经科莫尔签字认证、被称为“科莫尔通行证”的证件，为许多人带来了安全感和帮助。
160.
定居
大多数难民居住在虹口区拥挤且贫困的街区，常常住在人满为患的临时住所中。尽管条件艰苦，他们仍开设了商店、作坊、诊所、学校、咖啡馆和文化机构。该地区的一部分因其中欧风情而被称为“小维也纳”。
161.
隔都岁月
太平洋战争爆发后，大部分外国援助中断，日本当局则实施了越来越严格的限制措施。塞法迪犹太社区的许多领导成员因被视为敌国公民而被拘禁，因此援助也随之减少。纳粹德国曾试图说服占领上海的日本当局接受旨在灭绝犹太人的计划，但这一企图并未得逞。
162.
设立限制居住区
1943年2月，日本当局在虹口区设立了“无国籍难民限制居住区”。1937年后抵达、无国籍的欧洲犹太难民被强制迁入该区域。官方公告中既未使用“犹太人”一词，也未提及“隔都”，但该区域受到严密看守，进出均须获得许可。因此，后世将其称为“上海隔都”。
163.
难以忘怀的历史
尽管战后欧洲犹太难民离开了上海，但他们对这片避难所的感激之情至今犹存。随着中国改革开放政策的推进以及中以两国外交关系的建立，越来越多的幸存者及其后代重返这片“故土”，追寻自己的根源，并维系两国人民之间的友谊。
164.
睦邻关系
在战时物资匮乏的条件下，犹太难民与当地中国居民比邻而居。回忆录中保留了许多关于接纳、日常互助和文化交流的实例。当地居民通过提供住所、食物、医疗救助以及各种善意举动，支持着他们的难民邻居。1945年7月17日，美国空军对虹口地区发动了空袭。在这场针对日本军事和通信设施的袭击中，多枚炸弹偏离目标，坠落在犹太人聚居区人口稠密的区域。轰炸造成数十名犹太难民和众多中国平民丧生，许多人受伤并流离失所。悲剧发生后，中国和犹太居民共同参与了救援和伤员救治工作。